|
|
עמוד:10
שאלה והיכן תשובה , כיצד מסתעף הציר המרכזי של הדיון לשבילים צדדיים , וחשוב יותר לענייננו : לשם מה הובא מקור נתון , ומה תפקידו ברצף . ככל מקור אחר סיפורים המובאים מפעם לפעם בסוגיות שונות מטופלים , על פי רוב , באותה השיטה : הם נצרכים לדבר מה , משרתים תכלית מסוימת , מוטלים אל תוך רצף עיוני על מנת להוכיח או לסתור נקודה כלשהי במהלך , ומכל מקום , אינם עומדים בדרך כלל ברשות עצמם . מבחינה צורנית גרידא התופעה אינה תלויה בהיקף הדיון ואורכו , אף לא בנושאו : יהא זה דיון פרשני המוסב על משנה , מחלוקת הלכתית משפטית , בירור מושגי , או קובץ דרשות שיוחד לפסוק מקראי – כמעט תמיד נאמנה הסוגיה לעיקרון המארגן שיסודו בשרשור יחידות טקסט קטנות זו לזו ואריגתן לכדי מהלך אחד , המעובה לא פעם בקישורים מילוליים דחוסים . משהגיע מהלך כזה לסיום ( ממצה יותר או פחות ) , הוא מפנה את מקומו למהלך שונה , שעתיד גם הוא להיחתם ולהתחלף באחר ; יחד הם מרכיבים את הפרק התלמודי : מסגרת רחבה עוד יותר העשויה רצף סוגיות . ברם , לא אחת מדובר ברושם מטעה , או לפחות חלקי : מונחי הדיון האופייניים לסוגיה , הממקמים כל יחידה ברצף גדול ממנה ומעניקים לה תכלית מוצהרת , וכמותם גם האמצעים הלשוניים והסגנוניים השותפים בבניין הרצף , מכסים פעמים רבות על זיקות אחרות בין אותן יחידות עצמן ; זיקות שנרקמו בתהליך היסטורי מסובך מאוד של מסירה על פה , של עריכה יצירתית ושל עיבוד מתמשך . מחקר התלמוד המודרני מעמיד לרשותנו כלים נפלאים המאפשרים לחשוף שלבים קדומים בהתהוותן של סוגיות רבות : עיון מדוקדק בכתבי יד קדומים , מסורות נוסח חלופיות שהשתמרו בחיבוריהם של פרשנים מאוחרים ואפילו השוואה פשוטה בין עיבודים שונים של סוגיות דומות בשני התלמודים – כל אלה שבים ומראים עד כמה מסגרת הסוגיה מקפלת בתוכה אפשרויות דחויות , קשרים סמויים בין מקורות שעשויים היו , בנסיבות שונות , להתארגן אחרת . הערה זו תקפה לא רק ברמת הסוגיה אלא גם ברמת הפרק ; חלוקתו לסוגיות , כשהיא לעצמה , מעמידה לעתים חיץ בין מקורות המקיימים ביניהם דיאלוג , וכעת משועבדים כל אחד להקשר אחר – כלומר , למהלך סוגייתי נפרד . התופעה מוכרת אמנם מחיבורים חז״ליים שאינם מאורגנים בסוגיות , ובמידה רבה היא תוצאה טבעית של כל מעשה עריכה בטקסט קיבוצי ( להבדיל מטקסט של מחבר אחד ) שהתגבש לאורך שנים ; אפשר גם – כפי שמלמדים אותנו באופן נוקב תאורטיקנים של הספרות שיוזכרו בהמשך – שהיא תוצאה טבעית של ( כמעט ) כל טקסט באשר הוא . אולם דפוסי המבנה של הסוגיה התלמודית , דווקא משום שהם ממסגרים וממשמעים את מרכיביהם האוטונומיים כשלעצמם באופן נחרץ יותר , הרי הם מעמיקים את המתח בין כיווני הקריאה המוצעים על ידיהם לכיוונים אחרים , אפשריים לא פחות . מכאן מובן אפוא מדוע שאלת ההקשר של הסיפור התלמודי – ושל כל יחידת טקסט קטנה אחרת המשולבת ברצף המהלך הסוגייתי – טומנת בחובה עניין מיוחד . האם יבחר הקורא בנתיב המותווה בידי הסוגיה עצמה ? האם יפריד בין הדבקים ויסתפק , כדרכם של פילולוגים רבים , בניתוח זהיר של כל יחידה טקסטואלית לעצמה ? האם ישעה לעצת
|
|