|
|
עמוד:205
מהווים תיווך וסימן מסוים לפעולה כלשהי מכל ההווים בתופעה הרוחשת . קיימת הדדיות , סינכרון הדדי , בין המשמעויות הפועלות מהמרחב החיצוני , מהאחר פנימה , אל כוליותו הפתוחה של היחיד , ובין משמעויות הפועלות מהיחיד החוצה , מהפנים אל האחר . מתרחש סינכרון במשמעות הסימנים לפעולה בין הפנים והאחר . מבע הפנים תופס את האפיפניה של האחר , תופס את מרחב המשמעויות הפועלות שמעבר לחושניות , את עודף המידע הזורם אל הפנים , המתחולל בפנים , באחר , בנו ובאינסוף . ניתן לראות שהמרחב אצל לוינס הוא אכן אותו מרחב רוחש של משמעויות פועלות . הוא חש בו וחוזר ואומר , "אני הניצב לנובח אני אחר 160 . " לוינס רואה את האינסופיות הסורגת , המשתרגת , הרוחשת באותה עת גם באני וגם באחר . הזהה שנמצא באחר , נמצא גם בי ; השילוב של הזהה בי עם האחר שבי - הסובייקטיבי שהוא "אני . " הפלטפורמה הגנרית הזהה המחוללת וקיימת בי , כפי שהיא נמצאת מחוללת ביחיד אחר , הינה ה"זהה" שבי . ה"אחר" שהוא "אני , " הסובייקטיבי שבי , שלי , שהוא ה"אני" היחידני הרציף ; הניסיון המצטבר שלי עם מטען מחוללים בעלי איכויות ייחודיות הנמצאות במארזי הגנים , המונחלים והמשתנים והמסונכרנים עם מאגרי הזיכרון העדכניים , בהתאם לנסיוני הסובייקטיבי במציאות . כבר מראשית המפגש בין ה"זהה" ל"אחר" שבי , נוצר הפער , השוני , הייחודיות , ה"קרע" בין ה"אני , " העצמי , לזולת . המפגש עם הזהה והאחר , זהה ועוד אחר , הוא גם המחולל את האפיפניה , את חוויית הטרנסצנדנטליות של המעבר . ה"זהה" שבי יחד עם ה"אחר" שבי ( הסובייקטיבי שבי , ( הרוחש בזהה , כפלטפורמה הגנרית , מתחוללים יחד בתוך מארג אפיפני של משמעויות פועלות , המהווה את הנוגה הנשפך של מידע נוסף על חושי , מעבר לחושי . 160 שם , עמי . 177
|
|