|
|
עמוד:11
מבוא 11 קביעתי שבן-גוריון הוביל את מהלך כינונה של ישראל כדמוקרטיה חוקתית אינה ברורה מאליה . היא עומדת במתח הן עם תפיסת המשפט והחוקה המקובלת ( המתמקדת בחוקה כתובה ) והן עם תדמיתו של בן- גוריון המקובלת בציבור ובמחקר האקדמי . התפיסה המקובלת של בן- גוריון רואה בו מנהיג פוליטי, שהכפיף את דעותיו לעשייה הפוליטית 3 אבל ושינה אותן על פי הנסיבות המשתנות ואילוצי המציאות . ההתמקדות בעשייה הבן-גוריונית ובממד הכוחני הטבוע בה מסתירה את העובדה שמדיניותו דווקא נבעה מתוך השקפותיו הרעיוניות, או לפחות נעשתה בזיקה אליהן . בן-גוריון אכן היה פוליטיקאי ולא הוגה דעות, ועל כן ברור שכאשר דנים בו יש צורך שמעשיו והפשרות שהוא הגיע אליהן, ולא מחשבתו והצהרותיו, יעמדו במרכז הדיון . כמנהיג פוליטי, הוא אמנם בחן את דרכו לנוכח נוף אפשרויות הפעולה שעמדו בפניו על פי אילוצי המציאות ויחסי הכוחות בגופים הפוליטיים ובציבור . הוא הבין היטב שאפילו הרעיונות הטובים ביותר והערכים הנעלים ביותר לא יצאו מן הכוח אל הפועל ללא הסכמה ושיתוף פעולה ברמה הבינאישית, החברתית והפוליטית, ללא תקציב וללא מוסדות מתפקדים, הליכים ונורמות . מסיבה זו הוא מעולם לא הזניח את ענייני המפלגה והקואליציה, את בניין הכוח הכלכלי והפוליטי ואת העיסוק ב'פרטים הקטנים' . כמנהיג של ציבור דמוקרטי, היה בן-גוריון חייב לגייס את תמיכת הרוב לעמדותיו כדי להבטיח שהן יצאו לפועל, ומובן שכדי לעשות כן היה עליו להתפשר, לפייס יריבים, לעתים לשדל ולעתים לאיים . במובן זה אין ספק כי פעולותיו ופשרותיו נגזרו גם משיקולים פוליטיים-מפלגתיים שניתן לכנותם 'צרים' . אולם ההתמקדות המוחלטת באילוצי המציאות הפוליטית וההתעלמות מן הפן הערכי-רעיוני, העומד בבסיס העשייה הבן- גוריונית, מדרדרות את הדיון בפועלו לעיסוק דל בתכסיסנות פוליטית שחוטא למציאות . בן-גוריון — אולי יותר מכל מנהיג אחר — הוא
|
|