המאה העשרים, על מאורעותיה ומוראותיה, טבעה חותם עמוק על מקומה של ארץ ישראל במחשבת ישראל. מנקודת הראות התאולוגית, המפעל הציוני העיר רעיונות וציפיות שנכבשו ונדחקו לאורך דורות ארוכים. מצד אחד מצוות יישוב הארץ, כיבוש הארץ, מלכות ומקדש, ומצד אחר שבועת הפסיביות העתיקה שלא יעלו ישראל לארצם 'יחד ביד חזקה'. גם חילוקי הדעות הקדמונים לגבי קדושת המקום - קדושה מיסטית או נורמטיווית, קדושה מגוננת או תובענית, קדושה גאוגרפית או היסטורית - כולם לבשו לפתע לבוש חי ודוחק.
מנקודת הראות הערכית, המציאות החדשה סיפקה משמעות אקטואלית להלכות קדומות של שמיטת קרקעות ותקנת עניים ולשאלת מעמדם של גרים ונכרים. היא עוררה מושגים רדומים של מלחמה ושלום, החל מ'מלחמת קודש' מקראית וכלה ב'מלחמה אסורה' הלכתית, החל משלום משיחי וכלה בברית מדינית. המעשה הציוני גם העמיד במוקד את שאלת היחס בין אדם ליקום, בין אדם לטבע, בין רוח לעבודה.
מנקודת הראות הארצית, ארץ הקודש נדרשה להיות גם בית-מולדת, קרקע של חולין. יש מי שראו בכך 'הגשמה' (=מימוש) של ברכה, לידה חדשה ותחייה לאומית, ויש מי שהתריעו על זאת בתור 'הגשמה' (= חומרנות) זולה, ביטולה של ארץ-ישראל של מעלה מפני ארץ-ישראל של מטה. אלו ואלו נדרשו להשיב על סדר היום היהודי את טעמם של האדמה ופרי האדמה; להפגיש ולעמת את תמונותיה המוחשיות של הארץ, כפי שהתגלו להם במקורות פנימיים.
לבירורים של תמורות ומתחים אלה מוקדש קובץ זה, שבא בעקבות שני קבצים קודמים שדנו בימי הביניים ובעת החדשה. מיטב החוקרים בוחנים בו את היצירה הרעיונית שנתחברה אל מול השואה והתחייה.
אל הספר