בני לאו ארץ הקודש בכתבי רבנים מארצות המזרח במאה העשרים יהודי המזרח בעת החדשה מוצגים כמי ששמו את ארץ ישראל במרכז התודעה 1 הרוחנית שלהם . עם זאת ידועה העובדה שמעטים מיהודי המזרח עלו לארץ ישראל 2 להשתקע בה לפני קום המדינה . בחוסנה הכלכלי של החברה היהודית בגולה , כך דלדול היציאה ממנה . משוואה זו , שפעלה מאז ומתמיד , לא פסחה על יהודי המזרח . הפער בין התודעה הדתית רוחנית , שמעמידה את ארץ ישראל כמשאת נפש של היחיד ושל האומה , לבין ההיאחזות באדמת נכר בגלל מניעים אישיים כלכליים היה נחלתם של כל יהודי הגולה , במזרח ובמערב . קשה מאוד לבודד ולסווג את האמירות שהן בגדר תפילה או הצהרת נאמנות לארץ ישראל , לבין תודעה ממשית של משמעות החיים בה . הקמת מדינת ישראל וגל העלייה שבא בעקבותיה עמעמו את הגוונים של יחס חכמי המזרח לארץ הקודש . כולם נצבעו בצבע אחיד של חובבי ציון , שהתחברו בקלות יחסית לתנועה הציונית . שלוש הדמויות המוצגות במאמר זה מייצגות הן את מרחב התקופה הן את הגיוון המחשבתי ביחס ל'ארץ הקודש' של רבני המזרח במאה העשרים . הראשון , הרב יוסף חיים , שנולד בבגדד באמצע המאה התשע עשרה ונפטר שם ב , 1909 מייצ...
אל הספר