עד שנות השישים, שנים רבות לפני המשבר הנוכחי, סבלו הקיבוצים בישראל ממשברים כלכליים חוזרים ונשנים שאילצו את המוסדות הלאומיים לבוא לעזרתם ולחלצם שוב ושוב מן החובות המעיקים.
באמצע שנות השישים ולאחריהן נעשה ניסיון רחב היקף להקים מערכת לאספקת אשראי לתנועות ההתיישבות תחת הכותרת "מערכת האשראי המרוכז". המערכת ניסתה לפתור את הבעיה הכלכלית באמצעות אספקת מימון מתקציבי משרד החקלאות, לא רק לכיסוי החובות אלא גם למימון השקעות חיוניות לפיתוח המשק הקיבוצי. התנאי לקבלת המימון היה ריכוז כל הפעילות הפיננסית של הקיבוץ בבנק אחד וכניסה למסגרת של מעקב, פיקוח ותכנון כלכלי משותף. התקווה הייתה שהחדרת נוהלי התכנון והפיקוח תעלה את המשק הקיבוצי לדרך המלך הכלכלית, תאפשר את צמיחתו והתפתחותו לאורך השנים ותמנע הסתבכויות כספיות.
אך נשאלת השאלה האם הייתה זו שיטה מוצלחת לפתרון הבעיות הכלכליות של המשק הקיבוצי? האם המבנה של השיטה הוא שנתן את ההזדמנות לכך? והאם שיטת האשראי המרוכז איפשרה בפועל פיתוח משק קיבוצי עצמאי ובריא, או שמא היו בה יסודות שתרמו לניוון היוזמה והאחריות של הקיבוצים, בכך שחיזקה שוב את הישענותם על מערכת חיצונית תומכת במקום "לעמוד על רגליהם"? מעבר לשאלות האלה, המקרה של האשראי המרוכז יכול לשמש אבן-בוחן גם לכמה שאלות יסוד לקיומם והתפתחותם של ארגונים שיתופיים-דמוקרטיים בכלל: מהי מידת יעילותם של הסדרי סיוע לארגונים שיתופיים? כיצד מתנהגים ארגונים תחת 'אילוצי תקציב רכים' במסגרת משטר ניאו-קורפורטיסטי? ומה ייחודי בהקשר זה, בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית וההתיישבות בארץ?
שאלות אלה ואחרות הן לב-לבו של מחקר זה, הראשוני מסוגו, ומסקנותיו מאירות העיניים מהוות תרומה ייחודית למחקר המתרחב של ההיסטוריה הכלכלית של הקיבוץ.
אל הספר