בעשורים האחרונים אנו עדים לרנסנס פורה של העיסוק ברוחניות אשר לא פעם קורא תיגר על הבניות מערביות יסודיות. תסיסה זו באה לידי ביטוי גם בשדות הטיפוליים, הן הרעיוניים והן הקליניים, בבחינה מחודשת של מהות החיבור בין הגוף לנפש ובין האדם לזולתו. על אף הדימוי הרווח בימינו, רעיונות אלו אינם חדשים לשדה הפסיכואנליטי שניהל עוד מראשיתו מאבק פנימי סוער סביב שאלות אלו, כדוגמת הקרע שהתגלע בין פרויד ליונג. דימויה המדעי-סטרילי של הפסיכואנליזה התקבע לא בכדי, כאשר לאורך ההיסטוריה הפתלתלה של השדה ניכרת העדפה בולטת של דיכוטומיה, דואליות ופיצול, לצד ניכור והדיפה של מודלים כוליים. עם זאת, במרוצת השנים ניכר שההדחקה ההיסטורית של אלמנטים אחדותיים ורוחניים היא זו אשר מגבילה את הישג ידה של תורת הנפש לתאר את האנושי, על מכלול חוויותיו. עליית קרנן של תורות ומסורות שהשותתו על הבנה פנומנולוגית או פאן-פסיכיסטית של העולם והאדם עשויה להצביע על חסך תיאורטי זה והשלכותיו הקליניות.
ספרה של אורית ונטורה-חן בוחן תרומות תיאורטיות מהפילוסופיה של ההומאופתיה הקלאסית להמשגה הפסיכואנליטית. דימוי הידע של "הכוח הוויטלי", כינוי לממד הרוחני בהומאופתיה, מוצג כמבטא רכיב ייחודי של הפרט ושל נפשו הפרטיקולרית ומנוסח כתשתית רחבה שבה חולי הוא אבן דרך אינהרנטית במסע לבריאות. המשגה זו עשויה לאפשר נקודת מבט טיפולית שתתווה את תהליך האיחוי בין ממדיו השונים של המטופל, כך שיוכל לפעול כישות אחדותית בעולמו שלו.
אל הספר