ספרם של מחמוד נעאמנה וסלים אבו ג'אבר בוחן את השימוש שנעשה באינטרטקסטואליות בשירה הערבית המודרנית ביחס לטקסטים מהמורשת הצפית. במרכז הספר נבחנים שיריהם של ארבעה משוררים: מחמוד דרויש, אדוניס (עלי אחמד סעיד), צלאח עבד אל-צבור ועבד אל-והאב אלביאתי. כל אחד מהמשוררים עושה בשירתו שימוש במורשת הצוּפית, זרם מיסטי באסלאם (הצוּפים כונו "הפוסעים בשבילי הדרך הרוחנית") שהתפתח במאה ה-8 ונרדף לא אחת על ידי השלטונות השונים. מבין האלמנטים שבהם נעשה שימוש ניתן לציין מונחים, רעיונות, דמויות ושמות השירים עצמם. הספר מתמקד בחמש מסכות צוּפיוֹת שבהן השתמשו המשוררים: מחיי אל-דין אבן ערבי, ג'לאל אל-דין אל-רומי, אל-חוסין בן מנצור אל-חלאג', פריד אל-דין אלעטאר ובשר אלחאפי.
בהקשר הזה המסכה הצופית נבחנת כטכניקה אינטרטקסטואלית, שכן באמצעות המסכה שהמשורר כמו עוטה על עצמו הוא מבטא עמדה ביקורתית נוקבת ביחס לתרבות הערבית הנסוגה, ביחס לבעיות בחברה הערבית, כמו למשל אי נחת ביחס לפיקוח וצנזורה על הספרות, שלילת החופש להבעת דעה, נסיגה במעמד הספרות בחברה, חוסר שוויון ואי צדק. דרך השיחה המרתקת שמשוררים אלה מקיימים עם המסורת הצופית הם מבטאים בצורה מתוחכמת את שאיפתם ליצור אדם חדש, או שמא תרבות חדשה שתנסה להגשים את האוטופיה שמגולמת בשירה.
אל הספר