“אם כי אני זקן או ישיש, אני עדיין יכול לעמוד על רגלי בלי תמיכה, ואפילו על ראשי (וזה אולי יותר חשוב מעמידה על הרגליים)", כך כתב דוד בן–גוריון באירוניה מרירה לאחר מלחמת ששת הימים, בעת שנטשו אותו תשעת חברי הכנסת של רפ"י והתמזגו בחזרה במפלגת העבודה.
ללא תמיכה פוליטית, האב המייסד נחשב מאז גם מי שאיבד ממשקלו הציבורי, ובדיעבד העניין המחקרי בו הופסק משלב זה.
כך הוחמץ פרק בלתי נפרד מעלילת חייו המרתקת: שנותיו האחרונות, שהוא המשיך לפעול בהן ולהעלות מחשבות ורעיונות, ואף לחוות את טראומת מלחמת יום הכיפורים.
ארבעים שנה לאחר מותו, בעקבות חריש עמוק במקורות ובעדויות שנשתמרו בארכיונו, ובאמצעות ראיונות חדשים עם סביבתו האינטימית, הספר בן–גוריון, אפילוג חושף את סיפור התמודדותו הנוגע ללב עם ערוב ימיו ומאיר פרספקטיבה נדירה: כיצד הוא בחן את יצירת כפיו לאחר שכונן את הממסד בישראל וניתק ממנו.
תוך כדי כך צפות פרשות מכריעות בתולדות הציונות, ונבחנת השקפת עולמו בנושאים מגוונים הרלוונטיים לישראל הנוכחית.
אל הספר