החל מראשית דרכה ביקשה התנועה הקיבוצית לעצב אורח חיים אלטרנטיבי לאורח החיים העירוני־בורגני. השאיפה ליצירת אדם חדש, עולם חדש, חברה חדשה קיבלה ביטוי בכל מקום ואתר בחיי היחיד והיחד. כשם שדובר על חינוך אחר, על תרבות אחרת ועל חברה אחרת, כך גם דובר על תכנון אחר, על מרחב ציבורי ופרטי אחר, על הצורך לתרגם את חזון המהפכה הקיבוצית לשפת בטון ומלט (ראו עמ‘ 80).
ברגישות ובתבונה משרטט בנימין יסעור (בנג'ילה) את סיפורה של המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי. במובן מסוים, ניתן לראות בתהליכי השינוי בתכנון הפריסה המרחבית בקיבוץ מעין צילום רנטגן המיטיב להציג תהליכים ותמורות בעיצוב הזהות הקיבוצית לאורך ציר הזמן.
סיפורה של המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי הוא מעין מיקרוקוס־מוס שדרכו ניתן להבין את סיפורה של התנועה הקיבוצית. יסעור עומד על המתח בין היחיד ליחד, בין תכנון הספירה הציבורית לתכנון המרחב הפרטי, בין השפה האידיאולוגית לשפת המאוויים הפרטיים. המתח בין מסורת אירופית לבין השתלבות במרחב הארץ־ישראלי, המתח שבין תכנון מלמעלה לתכנון מלמטה, המתח בין החלום למציאות, בין הרצוי לאפשרי, בין השאיפות הרוחניות למגבלות החומריות.
קרל מרקס היטיב לעמוד על יחסי הגומלין שבין התשתית לבניין־העל, המתח שבין ממלכת הרוח לממלכת החומר. סיפור המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי יכול לשמש מקרה בוחן מייצג לניסיון המאתגר והסיזיפי של תנועות אידיאולוגיות ליצור חיבור בין רעיון למעשה, בין אידיאולוגיה לפרקטיקה, בין עולם המילים לעולם המעשים והמבנים.
כותב הספר הוא גם החוקר וגם (לעיתים) מושא המחקר. יסעור עבד במחלקה הטכנית וגם ניהל אותה, וספר זה משלב מבט מבפנים של אדם שהיה במרכז העשייה, עם מבט מבחוץ של חוקר המבקש להציג מבט רטרוספקטיבי, הן על ההצלחות והן על הכישלונות של המחלקה, שתרמה תרומה משמעותית לעיצוב המרחב הקיבוצי.
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, כתב טשרניחובסקי. אם נשאל לרגע שורה זו, נוכל לומר שספר זה ממחיש לנו כיצד הקיבוץ הוא במובן מסוים גם תבנית נוף תכנונו.
אל הספר