נדמה לי, ששנת 1984 תיזכר כשנה שבה הסתיים פרק אחד והתחיל פרק אחר בתולדות יהודי ברית המועצות; מכל מקום כשנה שיש בה סיום ברור של תהליך היסטורי ואי ודאות רבה באשר להמשך. העובדה, שבשנה זו יצאו מברית המועצות רק כ800 יהודים, מעידה שאנחנו עומדים בעצם בפני סגירה מוחלטת של שערי ברית המועצות ליציאת יהודים, וכי אין זה מהלך נפרד, אלא חלק ממהלך כולל.
בד בבד עם סגירת השערים, אנחנו ערים לכך, שמחמיר והולך באופן מדאיג יחס השלטונות כלפי היהודים, ובראש וראשונה כלפי פעילי העלייה והתרבות היהודית.
אנחנו עדים למעצרים הולכים ומתרבים, להארכת מעצרים, למעצרים תוך פרובוקציות ולפגיעות גופניות. אין לנו עדויות בכתב מי גרם לפגיעות הגופניות ביוסף ברנשטיין, בבית הסוהר, אך יש לדעת שבמשטר כמו זה שבברית המועצות אין דברים כאלה קורים מעצמם ואין הם מתרחשים בגלל התלהטות יצרים בתוך בית הסוהר.
אם נצרף לזה את הקמת הוועד האנטי ציוני, במערכת הציבורית הסובייטית, המפעיל לחץ על יהודים להפגין הסתייגות כלפי ישראל, את השוואת הציונות לנאציזם (השוואה חדה וברורה!), מתברר שהולך ונסגר המעגל וכי המאבק נגד התנועה הלאומית היהודית בברית המועצות הולך ומתגלגל למהלך אנטישמי כולל. מתמיד הייתה נקיטת עמדות נגד ביטויים לאומיים וציוניים מתגלגלת מהר מאד לאנטישמיות אם כי יש עדויות שגם בהנהגה הסובייטית עדייו מתנהל ויכוח לגבי ההסלמה לעבר ביטויים אנטישמיים.
אל הספר