ההחלטה לקיים את הסכם השילומים בין ישראל ומערב גרמניה לא הייתה קלה בחברה הקיבוצית כמו בחברה הישראלית כולה והייתה רצופה מאבקים פוליטיים, ערכיים וחברתיים. הזרמים הקיבוציים נבדלו זה מזה ביחסם להסכם על פי השתייכותם הפוליטית, אולם לבסוף גברו צורכי החיים וכל הזרמים פעלו למימוש זכויות חבריהם והפכו את השילומים, את הפיצויים האישיים ואת השבת הרכוש למנוף כלכלי לטובת הכלל. התנועה הקיבוצית חששה לא רק מהמחילה שתקנה קבלת השילומים ומשכחת העבר, אלא גם מפגיעה בערכי השיתוף והשוויון אם יהיו בה חברים בעלי רכוש וממון. לפיכך העמיד הממסד הקיבוצי בפני הזכאים לפיצויים דרישה ברורה ¬ לוותר על השימוש בכספי הפיצויים והשבת הרכוש לטובת הקיבוץ. רוב החברים קיבלו את הדרישה, אך היו גם מי שבחרו לעזוב את ביתם הקיבוצי והיו אף שמצאו דרכים להעלים את המידע על קבלת הכסף וליהנות משני העולמות. במחצית השנייה של המאה העשרים העסיקו השילומים, הפיצויים והשבת הרכוש את התנועה הקיבוצית והיו מרכיב חשוב בבניינה הכלכלי ובעיצוב זהותה, אך למרות היקפו הרחב של הנושא והשפעתו הרבה, המחקר ההיסטורי כמעט לא נתן דעתו עד כה לתיאורו ולדיון בהשלכותיו. ספר זה, השלישי בסדרת "הקיבוץ במדינה', הוא אפוא מחקר חדשני ומקורי המרחיב את גבולות המחקר של התנועה הקיבוצית בפרט והחברה הישראלית בכלל. הספר בוחן לעומקו את הנושא הכלכלי ¬השילומים, הפיצויים והשבת הרכוש מגרמניה ¬ ואת השלכותיו החברתיות, ומשלב בין שניהם.
אל הספר