ספרו של ארז פרי בוחן בקפדנות את ייצוג מנגנון ההשמדה הנאצי כפי שהוא משתקף בקולנוע התיעודי הפוסט-מלחמתי; דרכו הוא מבקש לחשוף מבנים גלויים וסמויים של המנגנון הקולנועי המעידים על פוטנציאל האלימות והמניפולטיביות הגלומים בו. במוקד הספר עומדים שלושה סרטי תעודה קאנונים – "לילה וערפל" (1955) של אלן רנה; "זיכרון הצדק" (1976) של מרסל אופולס ו"שואה" (1985) של קלוד לנצמן – שתיעדו לאחר מלחמת העולם השנייה את תהליך ההשמדה הנאצי. חשיפת הממד האלים והמתעתע של המנגנון הקולנועי נעשית לתֶמה מרכזית בסרטים אלה, אשר מתלבטים תדיר בין מה ראוי "להראות" ומה ראוי "להסתיר", בשאלה כיצד ניתן ל"הראות" את מה שראוי "להראות", לצד השאלה מהם הגבולות האתיים והאסתטיים של הפרקטיקה התיעודית לאחר אושוויץ. ספרו של פרי מציע קריאה רדיקלית בטקסטים הקולנועיים על מנת לטעון שככל שסרט מעמיק בחקירת נבכי מנגנון ההשמדה הנאצי, כך הוא נדרש להתמודד עם המניפולציה המסוכנת העומדת בתשתיתו, ולפיכך מצביע על הדהוד הדדי של שתי פרקטיקות – הקולנוע וההשמדה – וזורה עליהן אור חדש.
הקולנוע ומנגנון ההשמדה הנאצי משלב בין תפיסות תרבותיות ודיונים אתיים באמנות ובתרבות לבין התייחסות למבע, למסורת ולהיסטוריה של הקולנוע כדי לבדוק את הקשר בין אירועים היסטוריים לבין הפרקטיקה הקולנועית. זאת ועוד, הספר מבקש לעמוד על ההשפעה של הקולנוע על קהל הצופים, על תהליכים חברתיים ותרבותיים, ועל המסורות שהתגבשו לאורך ההיסטוריה של הקולנוע, כמו גם על האפשרויות לחתור תחתן.
אל הספר