השימוש שעשתה ישראל בכוח האווירי שלה במשך יותר משבעה עשורים משקף חשיבה יצירתית, קבלת החלטות נועזת ויכולת ביצוע מדויקת. לאורך התקופה הפך חיל האוויר מגוף קטן ודל במטוסים ובטייסים למרכיב מרכזי בעוצמה הצבאית הכוללת של ישראל. מאז שנות ה־90 מעניקה הצמרת המדינית והצבאית עדיפות ברורה לשימוש בכוח האווירי במבצעים ובמלחמות על פני שימוש בכוחות היבשה.
הטענה המרכזית בספר היא כי עדיפות זו התפתחה בעקבות שינויים חברתיים ופוליטיים, התפתחויות טכנולוגיות ותמורות שהתרחשו במאפייני המלחמה, באופי האויבים ובעוצמת האיומים שישראל מתמודדת עימם. על רקע שינויים אלו ידע חיל האוויר להציע למקבלי ההחלטות יכולות ותפיסות שאפשרו הפעלת כוח יעילה וצמצום הסיכונים הצבאיים והמדיניים המאפיינים את הפעלת כוחות היבשה. עם זאת, הספר חושף גם את מגבלותיו של השימוש בכוח אווירי, את רגישותו לצורות הפעלה שגויות, את תלותו העצומה במודיעין, את פערי הציפיות בנוגע ליכולותיו, את הקושי שלו להתמודד עם 'דור האויבים החדש' שהתפתח בעשורים האחרונים ואת האיומים החדשים על העליונות האווירית ארוכת השנים שביסס.
לכוח האווירי יהיה תפקיד מרכזי במלחמה הבאה והוא יגרום נזק גדול מאוד לאויב. אבל הוא לא יצליח למנוע הרס והרג בעורף הישראלי. פער בסיסי זה ביכולותיו של הכוח האווירי הוא אחת הסיבות לכך שהנהגה מדינית וצבאית אחראית אינה יכולה לוותר על כוחות יבשה מצוידים, מאורגנים ובעלי תפיסת תמרון רלוונטית לאתגרי ההווה והעתיד.
אל הספר