האמצעים ללחימה בטרור ולמאבק בו פוגעים לפעמים באנשים שאינם נושאים באחריות למעשי הטרור. ואכן, לעיתים קרובות עולה הטענה, בישראל ובעולם, שאמצעים אלו הם למעשה ענישה קולקטיבית פסולה מבחינה חוקית ומוסרית. האם הריסת בתי משפחות של מחבלים היא בבחינת ענישה קולקטיבית? מה בדבר שלילת היתרי עבודה בישראל מבני משפחה של מחבלים תושבי השטחים? והאם שלילת האפשרות ללימודים אקדמיים מאסירים ביטחוניים אנשי חמאס כדי ללחוץ על החמאס לשחרר חטופים ישראלים גם היא ענישה קולקטיבית? מחקר מדיניות זה מציע מסגרת לבחינת הסוגיה באמצעות הבחנה בין שלושה מושגים: ענישה קולקטיבית, פגיעה קולקטיבית ונזק נלווה. ענישה קולקטיבית יש לאסור באופן מוחלט. גם מפגיעה קולקטיבית יש להימנע בדרך כלל, אם כי אפשר להצדיקה במקרים מיוחדים. נזק נלווה שונה מענישה קולקטיבית ומפגיעה קולקטיבית בכך שהוא תוצאה של פגיעה לא ישירה במי שאינם מעורבים בטרור. לפיכך הצדקת אמצעִי ביטחון הגורם נזק נלווה היא מחוץ לתחומו של מחקר זה. מחקר המדיניות מיישם תחילה את המסגרת המושגית המוצעת על מקרים שאינם בתחום הלחימה בטרור, ולאחר מכן מנתח פרקטיקות שונות בתחום המאבק בטרור. היישום הקונקרטי משמש לחידוד המבחנים לבדיקת ההצדקות לפגיעה קולקטיבית. מקבלי החלטות, בכל הרשויות הרלוונטיות, נקראים כאן לאמץ את ההגדרה המוצעת לענישה קולקטיבית כאיסור מוחלט וכן את המבחן הקונקרטי המוצע בשעה שהם שוקלים הצדקה לחריגה מהחֲזָקה נגד פגיעה קולקטיבית. הדברים נכונים לגופי ביטחון (השוקלים לאמץ אמצעי מסוים למאבק בטרור), לדרג המדיני הממונה עליהם, לכנסת (כאשר נשקל עיגון בחקיקה של אמצעי ביטחון המעורר שאלות) ולרשות השופטת (כאשר היא נדרשת לביקורת שיפוטית על אמצעי ביטחון שאומץ).
אל הספר