דומה שבשנים האחרונות הקורבנוּת הייתה לאופנה. הוגים, סופרים, אמנים, אנשי אקדמיה, קולנוע ותאטרון – כולם הפכו את קורבנותם קרדום לחפור בו, וכולם מציגים לפני החברה תלי־תלים, גוני־גונים ונימי־נימים של הווייתם הקורבנית. רבים רבים מבקשים להוסיף את חלקם להיכל הקורבנוּת הישראלי, שממדיו הולכים ותופחים עד כדי מגדל בבל של "ניצולים" המתחרים מי סבל יותר מנחת זרועו של מפעל הדיכוי והמחיקה של הממסד הציוני־הגברי־האירופי־הקולוניאליסטי־האשכנזי, וכולי וכולי. המילים "מכבש דיכוי", "מנגנוני שליטה", "מחיקה", "תוצר", "קורבנוּת", "הדרה", "הזרה", "אחר", "ממסד" -כולן חוזרות על עצמן בשיח הקורבני כבטקס כישוף מאגי. כל אחד מוסיף את קיסם דיכויו למדורת הקורבנוּת עד כי שלהבותיה לוחכות שערי שמים.
ספר זה מבקש להתחקות אחר מאפייני סוד הקסם הקורבני ולהצביע על המחיר שהחברה הישראלית משלמת בגין בולטותו הגוברת והולכת של השיח הקורבני בעיצוב הזהות הישראלית.
המחבר, ד"ר אלון גן, מנתח את לקסיקון השפה הקורבנית ומציע שיח מכונן זהות חלופי – שיח ריבוני כתחליף לשיח קורבני. את החלופה הריבונית, טוען גן, ראוי לטפח, לפתח ולהטמיע בשיח הציבורי הישראלי, שכן הפוטנציאל המשחרר שלה גלום בהנכחת המוטיב הריבוני במגוון שדות שיח, כגון הפסיכולוגיה, ההיסטוריה, הספרות, החינוך, הפוליטיקה, ההגות והזהות הריבונית. טענתו זו היא מעין קריאת כיוון ליצירת מפת דרכים ריבונית לכינון הזהות האישית, החברתית והלאומית על ידי החלפת המשקפיים הקורבניים במשקפיים ריבוניים.
אל הספר