הספרות העברית החדשה הינה כלי חשוב ביותר לביטוי השקפות ורעיונות שעיצבו, פעמים רבות, את מחשבת בני הדור יותר מן ההגות השיטתית, תוך שהיא מעניקה לדברים מסגרת אֶ פית או לירית.
בהיותה נדבך נוסף בבניין המחשבה היהודית, היא התמודדה, כדרכם של ההוגים בדורות שקדמו לה, עם שאלות השעה, תוך שהיא מנהלת שיח לשוני ורעיוני עם ענפי המחשבה היהודית לדורותיה, למן המקרא ועד ההגות בת זמנה.
הספר תהודת זהות דן בקבוצת סופרים שיש ביניהם מכנה משותף ביוגרפי, סופרים שנולדו כולם במזרח אירופה בשלהי המאה התשע עשרה או בשחר המאה העשרים, קיבלו חינוך תורני שניכר היטב ברובד האסוציאטיבי והלשוני של יצירתם, חוו על בשרם את מוראות מלחמת העולם הראשונה, נשטפו בגל הציוני ועלו ארצה בשנות העלייה השלישית. בראשית ימיהם בארץ פנו כולם אל ההתיישבות העובדת וחוויות ימי הראשית הללו טבועות עמוק ברקמת יצירתם, גם אם את רוב ימיהם העבירו רובם בסופו של דבר בעיר הגדולה. במרכז המחקר ולכל אורכו עומדת יצירתם של שני סופרים: יהודה יערי, ממייסדי קיבוץ בית־אלפא, ואיש ירושלים רֹב ימיו, ודוד מלץ, איש עין־חרוד. עם זאת, בכל אחד מפרקי הספר נבחנה גם יצירה אחת משל סופר נוסף, שנכלל אף הוא בקבוצת הסופרים הזו: מנחם זלמן ולפובסקי, אליעזר שמאלי, שלמה ריכנשטיין ונתן ביסטריצקי (אגמון). עד כה נחקרו יצירותיהם של סופרים אלו בעיקר בידי חוקרי הספרות, כלומר מן ההיבט הפואטי-אומנותי ועיצובו, ואילו בספר הנוכחי מוצעת נקודת תצפית האופיינית לחוקר ההגות, כזו המתחקה אחר רעיונות, גלגוליהם ודרכי עיצובם.
הספר עוסק בשאלות של זהות, אישית וקבוצתית, בעולם משתנה. הוא מתמקד במעגל החיים היהודי ובבחינת עיצובם של ארבעת טקסי המעבר הנלווים לו: ברית מילה, בר־מצווה, חתונה ולוויה, ובהתמודדות על צביונם בקו התפר שבין העולם היהודי המסורתי "הישן" במזרח אירופה, ממנו באו הסופרים, לבין ההוויה היהודית החלוצית המתחדשת בהתיישבות העובדת בארץ־ישראל, שלבניינה היו שותפים.
אל הספר