נמצאו 287 ספרים בקטגוריה
לכל הספרייה
מאת: איתן מכטר
תיאור: השילוב בין העולם האמיתי לווירטואלי, כמו גם השילוב בין עולם הסחורות לבין מופעי האני הפומביים מחייב דיון עומק ביחס בין הכוח המדמה לחומרי המציאות המזינים אותו. הטכנולוגיה משרתת מגמה של הדמיה, אבל הרפרנס נותר ממשי – שכן לעולם יהיה הדמיון חריגה מהממשות ששימשה לו מקור והניעה אותו לחרוג ממנה. בספרו החדש של איתן מכטר מתגלה מתח מפרה בין עמדתו של גי דבור ביחס לתנאים החומריים ויחסי היצור המצויים מתחת לפני השטח ומדרבנים את הצורך והעניין החברתי בדימוי, לבין עמדתו של ז'אן בודריאר בדבר התנתקות הדימוי מהממשות וכינונה כדבר עצמאי, ללא אפשרות שחזור של מקורה החומרי. אפשר לומר שהקפיטליזם המוקדם, המבוסס על ייצור מוצרים, הביא לאופני ייצוג ותודעה המשרתים מוצרים אלו, ואילו שהקפיטליזם שידע מהפכה טכנולוגית וחזותית רבת-עוצמה הביא להתנתקות הדימוי מבסיסו בחומר ומתנאי ייצורו הראשוניים. ואולם הפתרון המוצע בספר זה מבקש לטעון שישנן מגמות סותרות של חזרה לבסיס חומרי לצד מופעי ראווה המנותקים מכל רקע חומרי או מעמדי. קשה לקבוע כיצד יוכרע המתח, אם בכלל, אבל צלילה לעומק הדיון שמציעים לנו "חברת הראווה" של גי דבור ו"סימולציות וסימולקרה" של ז'אן בודריאר מספקת לנו הבנה באשר לכוחו של הדימוי במרחב התרבותי העכשווי.
רסלינג
מאת: קליף טאן
תיאור: הכול מתחיל בבית. החום, הרוך, השלווה, ההרמוניה. וככל שהבית נעים יותר, כך קל לנו יותר להתמודד עם העולם העמוס והתזזיתי שממתין לנו בחוץ.

אבל איך מייצרים בית שיכיל את כל אלה? כיצד מארגנים סביבת מגורים נעימה והרמונית, מאוזנת ותומכת, שתהיה עבורנו מקור לנחמה ולמנוחה? האם כולנו יכולים לעשות זאת? ואם כן, איך?

פנג שואי – המדריך לעיצוב בית הרמוני ומאוזן מלמד, צעד אחר צעד, את התורה הסינית העתיקה כפי שניתן ליישם אותם כיום, במרחב הפרטי שלנו.

הספר מציע הסברים מפורטים ואיורים מאירי עיניים, שיאפשרו לכם לשפר באופן מיידי את חלל המגורים שלכם ולחלץ ממנו את המיטב. עקרונות הפנג שואי ניתנים ליישום בכל חלל: חדר בדירת שותפים, דירה, משרד או בית פרטי רחב ידיים. הרמוניה ניתן למצוא בכל פינה, צריך רק לזמן אותה.

קליף טאן הוא אדריכל ומעצב פנים המתמחה בפנג שואי. בחשבון הטיק טוק, המונה מיליון וחצי עוקבים, הוא מלמד את יסודות השיטה. ”אנחנו מרגישים טוב יותר כשאנחנו נמצאים בחלל יפה ומאוזן”, אומר טאן, ”וכשאנחנו מרגישים טוב – זהו כבר צעד בכיוון הנכון לעבר בריאות טובה אושר ועושר”.
תכלת הוצאה לאור
מאת: נאוה סביליה שדה
תיאור: הבדל בסיסי קיים בין האמנות לאורך ההיסטוריה לבין האמנות העכשווית: בעוד שהאמנות העתיקה היוותה חלק אינטגרלי מחייו של האדם, זמינה וניבטת מכל פינות העיר בכל עת, הרי שהאמנות העכשווית היא מנותקת, לעיתים מנוכרת, וההתבוננות, התגובה, והגישה אליה, היא בבחינת בחירה. יצירות רבות אינן מובנות כלל לצופים אשר תחום עיסוקם המקצועי אינו אמנות, ואשר אינם בקיאים בתולדות האמנות ושפתה. כתוצאה מכך, נוצר מצב בו האמנות הינה נחלתו של ציבור מוגבל, והעבודה האוצרותית מיועדת, הלכה למעשה, לציבור זה בלבד.

בעיה זו אף חריפה עוד יותר בישראל, משום שבניגוד לאירופה, בעלת המסורת האמנותית-האסתטית המפוארת, אשר ניבטת בעיקר בערים הגדולות ונוכחת בחיי היומיום (ממש ברחובות העיר, עוד טרם כניסה למוזיאון), ואשר מהווה מקור לגאווה לכל אזרח ממוצע נטול השכלה באמנות, הרי שבישראל חסרה מסורת זו, דבר שמעמיק את היעדר הזיקה לאמנות עתיקה ועכשווית כאחת.

ספר זה נובע ממחקר נרחב, שיעודו לשנות מצב זה בישראל באמצעות פיתוח תיסה המוגדרת כאוצרות פלורליסטית. תפיסה זו מבוססת על ההכרה בערך הפלורליזם בחברה ובתרבות הישראלית כמאפיין בסיסי, ומטרתה להביא לכך שאמנות תדבר אל לבו של ציבור רחב הרבה יותר מאשר בעת הנוכחית. חלקו הראשון של הספר מציג את ההיבטים התיאורטיים של עקרון האוצרות הפלורליסטית, ואילו החלק השני מציג את ההיבטים המעשיים והישומיים של צורת מחשבה זו.
איפאבליש הוצאה לאור
מאת: דוד נופר
תיאור: העשייה האינטנסיבית של אדריכל דוד נופר, המלווה בהתמסרות ואהבה טוטליות לארכיטקטורה, יצרה לאורך עשורי השנים, מסה מעוררת השתאות של מבני ציבור אייקונים, בכל רחבי הארץ. מהמרכז ועד לפריפריה, אם זה בית ספר, או מרכז קהילתי, ספריה או מוזיאון, ערי ישראל זרועות במבנים שתכנן: אדריכלות של פתיחות, של צבע והומור, משתנה ומתרעננת ללא הפוגה, משנה מוסכמות, קורצת לאופנות המתחלפות. ספר זה על האדריכלות של דוד נופר, חסר תקדים ברוחב היריעה שלו, מנסה לארוז מבחר מעבודותיו אלה ולספק תובנה על עבודתו ועל תכנון מבני ציבור בישראל, בכלל.
מתחמי עיצוב ואדריכלות
מאת: גיורא אוריין
תיאור: הספר מאגד עבודות ייחודיות, של 85 משרדי אדריכלות ועיצוב, שנבחרו בקפידה, לייצג את הענף בפני היזמים ומקבלי ההחלטות הציבוריים והפרטיים, בענפי הנדל"ן, כלכלה ומסחר, התקשורת הכתובה והאינטרנטית, באקדמיה ובמחקר.
מתחמי עיצוב ואדריכלות
מאת: אורלי שרם
תיאור: תחילתו של תהליך תכנון אדריכלי, מתרחש במפגש בין לקוח, אדריכל ומקום. הלקוח, מבקש לבטא את חלומותיו, רצונותיו, ציפיותיו. האדריכל, מצויד בתפיסת עולמו ויכולתו המקצועית, הוא זה שאמון על הגשמת אותו חלום. המקום, האתר, הוא מרחב מורכב המחולל את הבית, בו נוצר האובייקט האדריכלי. מפגש רב עוצמה זה, מתפתח ומבשיל עד הרגע בו יש ניצוץ, הבזק של רעיון, הבנה וחיבור בין הרכיבים. עבור האדריכלית אורלי שרם, הרגע הזה שזור בכל שלבי התכנון והיצירה של הפרויקטים עליהם היא עומלת יחד עם צוות משרדה. "הניצוץ" מלווה אותה בעבודתה, גם ברגעים המורכבים והמאתגרים ביותר. כל פרט בניין, כל חומר וכל חלל, הינם תוצר של המפגש המשולש — לקוח, אדריכל ומקום, תוך הקפדה חסרת פשרות על שימור ופיתוח אותו ניצוץ — הרעיון, פירוק קיבעונות וביצוע בפרטים מושלמים.
במשרד הנושא את שמה, אותו הקימה בשנת 1980 ,עובדים כיום 17 אדריכלים ומעצבים האמונים על תכנונם של כ-40 פרויקטים במקביל. הסטודיו עוסק בתכנון אדריכלי ועיצוב פנים על־פני טווח רחב של קני מידה: החל בתכנון מבני מגורים, מסחר, מלונאות, בנייה פרטית ודירות יוקרה, ועד עיצוב חללים יוצאי דופן, ריהוט, פרטי בניין וחפצים ייחודיים. כל זה בארץ ובעולם: ארה"ב, האיים הקריביים, שווייץ, לונדון, יוון, צרפת, תאילנד.
מתחמי עיצוב ואדריכלות
מאת: עמרי ניצן
תיאור: זיכרונותיו, חוויותיו, הצלחותיו, כישלונותיו, תובנותיו ואהבתו האינסופית לתיאטרון של הבמאי עמרי ניצן. ניצן, מהבמאים הבולטים בישראל, מזמין אותנו להציץ אל מאחורי הקלעים של עולם התיאטרון, ובתנופה סיפורית מרשימה מספר על עבודתו עם מיטב השחקנים, היוצרים ואנשי התיאטרון בישראל: חנוך לוין, ניסים אלוני, עדנה מזי"א, איתי טיראן וטובים אחרים; על הזוגיות המקצועית עם נעם סמל שנמשכה שלושים שנה ועוד. בגילוי לב מתאר ניצן את החרדות, המשברים, החלומות והמפלות, מספר על בימוי, תהליכי חזרות, יצירת רפרטואר וגיבוש השקפת עולמו כמנהל אומנותי, וכל זאת על רקע המציאות החברתית והפוליטית בישראל בעשורים האחרונים. הספר האישי ורב-הערך הזה כמוהו כהצגה מרתקת ומסקרנת: יש בו דרמה, אינטריגות, תובנות מעוררות מחשבה, אהבה, כאב והומור.
כנרת, זמורה דביר בע"מ
מאת: דן מירון
תיאור: בספר זה מובא, לראשונה בעברית, מבחר מתוך עשרות מחזות שחוברו בתקופות שונות בדרום הודו, ונכללו רק ברפרטואר של תיאטרון הקוּדיָאטָם (Kutiyattam).

במשך מאות שנים פיתח הקוּדיָאטָם שפה ומוסכמות תיאטרוניות ויסודות דרמטורגיים ופולחניים ייחודיים ועשירים שיונקים מההיסטוריה, מהתרבות ומהחברה של מדינת המחוז קֵרָלָה (Kerala).

הקוּדיָאטָם הוא המסורת התיאטרונית הסנסקריטית היחידה הפעילה בהודו בימינו. בשנת 2001 הכריז אונסק"ו על הקוּדיָאטָם 'יצירת מופת של המורשת שבעל פה והמורשת הלא מוחשית של האנושות'.
מוסד ביאליק
מאת: מתן אהרוני
תיאור: בתחילת שנת 2000 החלו יוצרים ויוצרות חרדים להפיק סרטים עלילתיים בעלי מאפיינים דתיים. הסרטים הופצו לחרדים מזרמים ש"פתוחים" לטכנולוגיה מודרנית ומשתמשים בה, ובן רגע היו לפופולריים מאוד. תופעה זו, המתרחשת גם היום לצורותיה, מקפלת בתוכה תובנות רבות על החברה החרדית בישראל ועל התנהלותה התרבותית. ספר זה עוסק בשני תחומי מחקר עיקריים: תקשורת קהילתית ותרבות הפנאי בחברה החרדית בישראל, מתוך בחינה אתנוגרפית ארוכת טווח של הקולנוע החרדי – סרטים בהפקה ובהפצה של חרדים וחרדיות למגזרים החרדיים, ובהם מוצגים גיבורים וגיבורות חרדים. בספר משולבים שלושה תחומי חקר ודעת עיקריים: מחקרי תקשורת ותרבות, אנתרופולוגיה חזותית ולימודי יהדות. בעזרתם נבחנים ומוסברים אופני ההפקה, ההפצה וההתקבלות של סרטים חרדיים עלילתיים. עוד נבדקים כאן סרטים חרדיים שעוסקים בעיקר בזהויות מעמדיות, זרות ולא פורמליות בחברה החרדית ובמיקומן החברתי. הספר מציע הצצה לשינויים המתרחשים בחברה החרדית בישראל והבנה תאורטית שלהם מנקודות המבט של סוכני תרבות חרדים חדשים שצמחו מלמטה, יצרו, עיצבו ופיתחו תעשיית קולנוע חרדית, ושל צרכני הסרטים החרדיים, שהוסיפו והרחיבו את הצפייה בסרטים לתרבות פנאי קולנועית-חרדית מודרנית, חדשה ומיוחדת. צירופם של כל אלה מעלה מחשבה מחודשת על גבולות פנימיים וחיצוניים של החברה החרדית בישראל.
מוסד ביאליק
מאת: רעיה מורג
תיאור: ספרה החדש של רעיה מורג מבוסס על 101 רשימות על קולנוע עולמי שראו אור בין השנים 2000–2020 במדור "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". הוא מיועד לקהל אוהבי הקולנוע וגם למשוגעים לדבר. הרשימות כוללות ניתוחים של סרטיהם של יוצרים אמריקאים מוכרים כמו קלינט איסטווד, דייוויד לינץ' ומרטין סקורסזה, אבל הן נדרשות בעיקר לקולנוע אחר, בלתי נראה, פחות מוכר או שכלל אינו מוכר במערב, למשל סרטים מסרביה־מקדוניה, מקמבודיה ומפרו. סרטים אלה עוסקים בנושאים הבוערים של העידן הנוכחי: פליטות, הגירה, דיכוי חברתי/אתני/גזעי/מיני. בעודם מציעים פרשנות שנויה במחלוקת, הם מכוננים גם מבט מחודש אל ההיסטוריה של המאה ה־20. הם משרטטים אופנים חדשים לייצוג סוגיות נשיות כאובות או מושתקות, לצד התמודדות עם זהות מינית להט"בית. הם חוקרים דמויות שנויות במחלוקת או נשכחות, וגם את השפעותיה הדכאניות של הגלובליזציה. מדובר בסרטים שיש להם שפה קולנועית מיוחדת, שפה שבה בחרו קולנוענים ברחבי העולם כדי לממש את חזונם האמנותי והערכי. כל אחד מהסרטים הנדונים בספר מצטיין בדרך הייחודית והמפתיעה שבה הוא מספר סיפור, משתמש במבע הקולנועי ומערב את הצופים. אף על פי שלעיתים זו עשויה להיות חוויה תובענית, היא מעוררת רגשית ומציעה ריבוי הזדהויות. המחברת טוענת שסרטים אלה תובעים מאיתנו כצופים לנקוט שוב ושוב עמדה כלפי הסוגיות המועלות בהם, להיות מעורבים אתית. זוהי אפוא צפייה מחייבת, לא מנחמת.
רסלינג
מאת: אלזה לסקר-שילר
תיאור: בספר 'עיר של חלום' שלושה שערים. השער הראשון כולל מאמרי מבוא: 'אלזה בירושלים', 'אלזה בדרכה אל העברית' ו'אלזה בברלין'. השער השני כולל את שלושת מחזותיה: 'הנהר השחור', 'ארתור ארונימוס ואבותיו' ו'אניואני', המלווים בצילומים מהפקות המחזות בגרמניה ובמבואות של אבישי מילשטיין, ענבל בראל וגד קינר-קיסינגר. השער השלישי מכיל הומאז' לאלזה הכולל יצירות פרוזה ושירה מאת מחברים שונים. פרופ' גלילי שחר כתב אחרית דבר מרתקת הסוקרת את שלושת המחזות של לסקר-שילר, על רקע תקופתה ועל רקע המחזאות הגרמנית של המאה ה-20. קורות חייה של לסקר-שילר ורשימת פרסומים בעברית שלה, עליה ובהשראתה חותמים את הספר.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: מוטי סנדק
תיאור: הגיליון פורש מניפת מאמרים וראיונות עם יוצרות וחוקרות מישראל ומהעולם, שנוצרו וגובשו לגליון מיוחד זה המדגישים את היצירה וחיי הרוח כחלק מהותי בהתמודדות עם השואה במהלכה ולאחריה. בגיליון שלושה שערים: הראשון, פורש סקירה של יצירות מתחומי אמנות הבמה כמו תיאטרון, מחול, קברט קרקס שיצרו נשים בזמן השואה. השער השני מאיר יצירות וסיפורי חיים של נשים יהודיות ולא יהודיות מארצות השונות כמו: אנה פרנק, שרלוטה סלומון, אירנה סנדלר, נלי זק"ש, חנה סנש ועוד. השער השלישי מתייחס למשפט אייכמן - אירוע שהיווה אבן דרך היסטורית בתודעת השואה, והאופן שבו הוא משתקף ביצירותיהן של שלוש יוצרות תיאטרון ישראליות.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: מוטי סנדק
תיאור: גיליון זה חושף את הרצל איש התיאטרון, המחזאי שלא פסק ליצור ולהציע את מחזותיו למנהלי תיאטרון ברחבי אירופה וכל זאת תוך כדי כתיבת התסריט ל'מדינת היהודים'. איש תיאטרון בעל דמיון, מעוף, העזה, יצירתיות אשר הצליח להדביק בכוח אישיותו והכריזמה שלו מאות מקבלי החלטות מרחבי אירופה ולרתום אותם להפקת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, אולי ההפקה הגדולה ביותר על סף המאה העשרים.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: מוטי סנדק
תיאור: גליון 'במה' (285) שיצא לאור בשנת 2019 היה הראשון בסדרת 'גיליונות הנושא' של במה וציין 85 שנה ליסוד כתב העת ו- 100 שנים לפרסום תרגומו של ח"נ ביאליק למחזה המפורסם והמכונן של ש. אנסקי - 'הדיבוק'. המחזה שהיה למיתוס, התפרסם לא מעט בזכות ההפקה המצליחה של תיאטרון הבימה. בגיליון זה ביקשנו לפרוש תמונה רחבה יותר של המחזה ולקחת את קהל הקוראים אל מאחורי הקלעים של ההצגה- אל סיפור המחזה. הגיליון מציג מסע מרתק בעקבות ש. אנ-סקי המחזאי, הגורמים לכתיבת המחזה, לתרגומו ליידיש ולעברית וגלגולי המחזה מן המשלחת האתנוגרפית בתחום המושב היהודי ועד שראה את אור הזרקורים בסטודיה השלישית במוסקבה על ידי ווכטנגוב בשנת 1922 והיה לאבן יסוד להקמת תיאטרון עברי כולל עשרות הפקות של המחזה ברחבי העולם.
המכון לקידום תיאטרון יהודי
מאת: מיכל פיק חמו
תיאור: מאז ראשיתו הקולנוע הישראלי מהווה מרחב אשר משתנה בזיקה לתהליכים שחלים בחברה הישראלית. חידושו של הספר הנוכחי בטענה שתמורות פסיכו-אידיאולוגיות ותהליכים פוסט-טראומטיים בחברה הישראלית מצאו את ביטויים בקולנוע הישראלי. הצבת התסמונת הפוסט-טראומטית כמודל פרשני-תיאורטי מספקת פרשנות חדשה לדיאלקטיקה שמאפיינת את השינויים בקולנוע הישראלי מראשיתו. הספר שב ובוחן פרשנויות קודמות ומדגים את נוכחות הטראומה ואת השפעותיה בסרטים, ולבסוף מצביע על השינוי שהתחולל בין השנים 2000–2006, כאשר חוויית הטראומה שהתקיימה בשולי העלילה שינתה את מיקומה ואת מאפייניה. הסרטים העלילתיים שזכו בפרס אופיר בשנים 2000-2006 מתייחדים בכך שהם מבטאים תגובה דיסוציאטיבית פוסט-טראומטית. סרטים אלה סימנו את השבת האמון בקולנוע הישראלי מצד הקהל הרחב והמבקרים; הם חולקים נרטיב-על משותף שמתמקד בתחום המשפחה ומבטא היסט מדילמות לאומיות ומאירועים גיאו-פוליטיים טראומטיים. תגובה זו מתאפיינת בניתוק רגשי, בהשלמה עם מצב בלתי נסבל ובהתכנסות בדל"ת אמות. היא נובעת מהוויה גיאו-פוליטית עכשווית מורכבת, המושפעת בעיקר מהתקפות טרור מבית ומחוץ שהולידו חוויות אימה ואובדן, כמו גם מתפיסת החברה ככזו הנמצאת על סף קריסה. סרטים אלה מאמצים טכניקות קולנועיות שהמחברת משייכת אותן לתגובות דיסוציאטיביות פוסט-טראומטיות. קהות החושים והאטימות מתבטאים בעיקר בזרות שחשים גיבורי הסרטים ביחס להוויה המשפחתית המקיפה אותם – הוויה שמאופיינת בניתוק מרגשות, בדה-ריאליזציה שעיקרה באימוץ מבע קולנועי סמי-ריאליסטי, בשימוש במבנה מלודרמטי לביטוי נורמות חברתיות רווחות ובאמנזיה שממירה את המורכבות ההיסטורית של ייצוגים מגדריים ואתניים בדמויות סטריאוטיפיות מנותקות ממקום ומזמן.
רסלינג
מאת: דפנה סרינג
תיאור: מהי כריזמה? מה מקורה? מהם מאפייניה? כיצד היא משפיעה, ואיך כל זה קשור לקולנוע? באילו תנאים עשויה הצפייה בסרטים להפוך לחוויה כריזמטית? ספר זה מציע דיון מעמיק ומקורי במרכיבי החוויה הכריזמטית אשר באמצעותם מיטיבים אומני הקולנוע לספק את התשוקה של היחיד לחבור – לטוב או לרע – לכוחות גדולים מאלה שהוא מוצא בעצמו. הכוח להקסים, להצית דמיון, לטוות חלומות, לסחוף ולעורר תשוקות טמון לא רק ביוצרי הסרטים או בכוכבים הזוהרים על המסך. הפוטנציאל הכריזמטי טמון במאפייני המדיום, בדרכי ההבעה הקולנועית ובתנאי הצפייה. לכול אלה חלק מהותי ביכולת הקולנועית לסחרר חושים, רגשות ומחשבות, לחצות גבולות של זמן ומקום, לפשוט ולעטות זהויות, לחבור, ולו רק לשעה קלה ומבוקרת, לחיים של אחרים. טיב הזיקות המהותיות בין אומנות הקולנוע לכריזמה נבחן בעיקר לאור עבודתם של פול תומאס אנדרסון, ג'וליאן שנאבל ודמיאן שאזל. בהקשר זה מתבהר חלקם של מרכיבים כמו כפילות, מרחק, פנטזיה, חלימה, אינטימיות והזדהות ליצירת האפקט הכריזמטי. במישור הדרמטי נבחנת תופעת המנהיגות הכריזמטית; העיון "בסרטי מנהיגים" מהדק את הקשר בין החוויה הכריזמטית בקולנוע לזו שמתוארת ונחקרת בתחומי דעת נוספים. בהקשר הזה נבחנים סיפורים ועלילות של מנהיגים, היסטוריים ובדיוניים, נפלאים והרי אסון. דמויות כאלה מרבות להפציע על מסכי הקולנוע הפופולרי ולעורר, בנוסף על זיכרונות ותשוקות, גם שורה של סתירות טעונות שמגרות מחשבה ודמיון.
רסלינג
מאת: רעיה מורג
תיאור: 121 שנה לאחר שפרויד תיאר לראשונה את טראומת הקורבן, הספר טראומת הכובש, הקולנוע, האינתיפאדה מציג פרדיגמה תיאורטית חדשה לדיון במלחמות בעידן הנוכחי – טראומת הכובש. האבחנה בין טראומת הקורבן, שהיא טראומה פסיכולוגית, לבין טראומת הכובש, שהיא טראומה אתית, מוליכה לניתוח מקיף של גל הסרטים החדש שהולידה האינתיפאדה השנייה.

הקולנוע התיעודי הישראלי שנוצר בתקופה זו הוא קולנוע נועז, חתרני, שתובע מקהלו לשבור את קשר השתיקה וההכחשה של עוולות הכיבוש. קולנוע זה ייחודי בכך שהוא שופך אור לא רק על הטרגדיה של הפלסטינאים תחת הכיבוש אלא גם על זו של החיילים והחיילות הישראלים הנוטלים חלק בעימות שבו הפרת זכויות אדם של אוכלוסייה אזרחית גורמת להם ל"הלם קרב מוסרי", לטראומה אתית, ללא מרפא.

רעיה מורג מראה כיצד תיאור טראומת הכובש כטראומה אתית משמעו תביעה לאחריות ולהכרה בעוול שנעשה לאחר הפלסטיני – תביעה המופנית הן אל החיילים והן אל החברה ששלחה אותם בשמה לפעולות שיטור בשטחים. בתביעתו לכינון הכרה זו, הקולנוע התיעודי מפרק את עמדת הקורבנות השכיחה בשיח הציבורי הישראלי הפוסט-שואתי, תוך כדי כך שהוא משרטט את המעבר מעידן העד הפוסט-טראומטי לעידן הכובש-מעוול הפוסט-טראומטי. היצירות התיעודיות מראות לנו שעלינו להתגבר על עמדת הקורבנות ולהכיר בעצמנו כמעוולים כדי שנוכל לממש את המחויבות המוסרית העמוקה שלנו ביחס לאחר האתני כמו גם ביחס לעצמנו.
רסלינג
מאת: ענר פרמינגר
תיאור: "הקולנוע ישתחרר בהדרגה מעריצות החזותי ויהפוך לאמצעי כתיבה לא פחות גמיש ודק הבחנה מהשפה הכתובה. בעיה יסודית בקולנוע היא כיצד לבטא מחשבה. יצירת שפה הייתה בראש מעייניהם של התיאורטיקנים והעוסקים בהיסטוריה של הקולנוע, מאייזנשטיין ועד תסריטאים ומעבדים בקולנוע המדבר". בהשראת חזון "המצלמה-עט", כפי שניסח אותו אלכסנדר אוסטרוק ב-1948, חוזר ענר פרמינגר ושואל כיצד חושבים קולנוע? כיצד מבטא הקולנוע רעיון או רגש?

עשרה סרטים ישראלים שנעשו בין השנים 2016-1968; המתח בין המילה לבין אמנות הקול והתמונה; התמודדותו של צ'אפלין עם הפסקול כחומר והתפנית מראינוע לקולנוע; אתיקה והקשר בין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי – כל אלה הם אחדים מהנושאים שבאמצעותם בוחן פרמינגר את כוחו של הקולנוע לחקור את עצמו ואת העולם, תוך כדי כך שהוא חוזר ומהדהד את חזונו של אסטרוק, אשר מהווה מצע משותף למגוון הרחב של פרקי הספר.

ספר זה מציע התבוננות חדשה ומרתקת על הקולנוע ועל תהליך הפרשנות שלו; בדרכו הייחודית הוא בוחן את המבע הקולנועי של הסרטים הנדונים מפרספקטיבה של במאי ויצירת זיקה הדוקה בין הפרשנות המבוססת על מבע קולנועי לבין ההתייחסויות ההיסטוריות, החברתיות, התרבותיות, הפוליטיות והפילוסופיות של הסרטים השונים.
רסלינג
מאת: דורית אמיר
תיאור: בספר ושוב להיפגש עם הצלילים דורית אמיר מציגה את תפיסתה האישית העכשווית כחוקרת, מורה, מטפלת במוזיקה ומדריכה. דרך התבוננות בדיסציפלינת התרפיה במוזיקה בעולם בכלל ובארץ בפרט היא מעלה נושאים ושאלות הנוגעים למהות המקצוע וקשורים לפרקטיקה, לתיאוריה ולמחקר בתרפיה במוזיקה. אמיר בוחנת שאלות הקשורות למקצוע ולזהות המקצועית של המטפל במוזיקה, לנוכחות המוזיקה ומקומה בחדר הטיפולים ולמשמעות המוזיקה ופרשנותה בהדרכה ובמחקר. המחברת מציגה מושגים, גישות וכיוונים עכשוויים בשדות המשפיעים על דיסציפלינת התרפיה במוזיקה אשר עיצבו את תפיסת עולמה המקצועית, כגון פילוסופיה, פסיכולוגיה, מוזיקולוגיה ומדעי המוח.

המחברת מציגה את פילוסופיית ההעצמה ומסבירה מהי רפואה סלוטוגנית; היא מתמקדת בפסיכולוגיה חיובית ובצמיחה פוסט-טראומטית; בתחום המוזיקולוגיה המונח מיוזיקינג מקבל תשומת לב מיוחדת, ובתחום חקר המוח היא מציגה התפתחויות במדעי המוח הקשורות למוזיקה. מכאן עוברת המחברת לעיסוק בדיסציפלינת התרפיה במוזיקה, תוך כדי כך שהיא מציגה גישות תיאורטיות חדשות הקשורות למושגים כגון פמיניזם, כוח, העצמה ואותנטיות. היא מתבוננת בשתי הגישות העיקריות בתרפיה במוזיקה: תרפיה במוזיקה פסיכודינמית ותרפיה במוזיקה מבוססת מוזיקה; היא מנסה ליצור ביניהן רצף ומציגה את מודל המיוזיקינג שבנתה בהקשר של תרפיה במוזיקה.

בפרק המוקדש לתרפיה במוזיקה וטראומה, המחברת מתמקדת בצמיחה פוסט-טראומטית, תוך כדי הבאת דוגמאות מעבודתה הטיפולית עם נשים שחוו טראומה ואובדן בחייהן. נושא אחר המובא בספר הוא תרפיה במוזיקה רב-תרבותית. המחברת מסבירה כיצד הניסיון שרכשה בעבודה עם עולים חדשים ואנשים מתרבויות שונות הכריח אותה להקדיש תשומת לב רבה לנושאים תרבותיים ולראות את עבודתה על הרצף שבין חדר העבודה הסגור למעורבות בקהילה. לסיום, אמיר משרטטת את האני מאמין שלה בקשר לעתיד התרפיה במוזיקה בארץ.
רסלינג
מאת: עמי שטייניץ
תיאור: עמי שטייניץ פועל למעלה מ-40 שנה בשדה האמנות הישראלית ויוצר אוצרות אלטרנטיבית לייצוג המקובל במוזיאונים ובגלריות וליחסי האמנות עם הקהל. משנות ה-80, בגלריה ׳אחד העם 90׳, בגלריות שיזם ובתערוכות שאצר בסדנאות לאמנות ביבנה וברמת אליהו ובביאנלות באנקרה ובסאן פאולו, כרוכה פעילותו בַּקהילה בשאלות של הגירה, ברב-תרבותיות ובתרבות מזרחית. ביקורת על תפיסת המערביות של ישראל הובילה להתנגדותו המוקדמת לרוח 'דלות החומר' ולפוליטיקה התרבותית של כור ההיתוך. מהלכיו בתחומי האמנות בקהילה, בחינוך, באוצרות ובפוליטיקה החברתית של השפה החזותית פרצו דרך ראשונית וחסרת תקדים בתרבות המקומית. בגלריה ׳עמי שטייניץ אמנות עכשווית׳, שפעלה כעשור (1990–2001), הוא פיתח אוצרות שיוצאת מהסטודיו אל השטח, פועלת בעומק השסעים החברתיים, ומציגה מזרחים, פלסטינים, יוצאי אתיופיה, נשים, להט"בים, מהגרי עבודה, צילום תיעודי, תערוכות עיצוב ואדריכלות חברתיות. ב-2001 סגר את הגלריה לטובת 'אוצרות ללא קירות' בהשתתפות קהילות שונות בשכונות וביישובי הפריפריה. במסגרת זו התפתחו תפיסת 'בית הספר כקמפוס תרבותי', פעילות באום אל פחם, חברות במערכת 'עדות מקומית' ­­­–­ תערוכת צילומי העיתונות והתיעוד השנתית, מסע עם קהילת יוצאי אתיופיה בפתח תקוה ושותפות עם ׳תנועת תרבות׳. לצד דרכו באמנות השתלב בארגונים החברתיים: ׳השנה ה-21׳, ׳הקשת הדמוקרטית המזרחית׳ ו׳הלה – לחינוך שווה בשכונות, בערי הפיתוח וביישובים הערביים׳. לראשונה מקובצים לכדי ספר מרשים מאמרים ורשימות פרי עטו שליוו פעולות מפתח לאורך השנים. זהו ספר חובה לאנשי ונשות אמנות וקהילה באשר הם: אמנים, אוצרים, חוקרים, פעילים חברתיים ושוחרי אמנות.
הוצאת גמא
מאת: אלי אשד
תיאור: ספר זה הוא מחקר ראשון מסוגו בתולדות העלילון ( הקומיקס ) העברי ומתאר את השינויים וההתפתחות שעבר בין השנים 2000-1935. אלי אשד, עורך המחקר, ממשיך במפעלו המרכזי, חקר התרבות הפופולרית העברית, שבו הוא עוסק שנים רבות. במחקרו מתמקד אשד בתחום הקומיקס, שנחשב במשך זמן רב שולי בתרבות הישראלית. הוא סוקר את תולדות הקומיקס העברי מהתחלותיו בשנות השלושים של המאה העשרים דרך עבודותיהם של המאייר אריה נבון (ושותפתו לכתיבה, לאה גולדברג), יעקב אשמן, פנחס שדה, הכותב והמאייר דודו גבע, אומן הקומיקס החשוב ביותר בתרבות הישראלית שפנה גם לקהל בוגר, ואורי פינק, הקומיקסאי המצליח והידוע מכולם. בעבודותיהם של יוצרים אלה משתקפות השפעות החברה והתרבות המקומית, השפעות אירועים מכוננים בתולדות המדינה והשפעותיהם של יוצרים בולטים בתחום הקומיקס העולמי, אשר חוללו תמורות רבות באפיוני העלילון הישראלי. המחקר מגלה הבדלים דרמטיים בין סיפורי העלילון, שהתפרסמו בעיקר בעיתוני הילדים, משנות השלושים (בימי המנדט הבריטי) ועד סוף שנות השבעים, ובין סיפורי העלילון שנוצרו משנות השמונים ואילך. עד סוף שנות השבעים של המאה העשרים התאפיין העלילון הישראלי בדרך כלל בגישה לאומית, פטריוטית ואוהדת בכל הקשור למדינה, מטרותיה וערכיה המרכזיים, אשר היוותה בסיס לקונצנזוס חברתי מאחד. בעיתוני הילדים טופחה דמותו של הצבר הישראלי שהיה לאחד מסמלי המדינה. מסוף שנות השבעים החלו להתפרסם בעיתונים למבוגרים עלילונים פרי יצירתו של דודו גבע, שסימנו שינוי בשיח המאפיין את העלילון הישראלי. העלילונים, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, נעשו פלטפורמה ללשון סטירית ארסית חתרנית ולעיתים משולחת רסן, המקעקעת נורמות וערכים אידאולוגיים ומנפצת פרות קדושות. עם זאת, יש לומר שאלמנטים חתרניים נון-קונפורמיסטיים שזרעו ספקות בנוגע לגישה הלאומית הדוגלת ביצירת תרבות "עברית-ציונית", צצו מדי פעם גם בשנים שבהן סוגת הקומיקס שיקפה את הקונצנזוס הלאומי. אשד מראה במחקרו כיצד הקומיקס הישראלי, למרות כיווני התפתחות אלה, הפך להיות מרכזי הרבה יותר בתרבות הישראלית הפופולרית. תרבות זו, שיש בה הרבה מן הפרוע, כאוטי, לא אתי, הנתונה להשפעות משתנות, עומדת מנגד לתרבות הקנונית, ההגמונית, ומנהלת איתה דיאלוג עשיר ומורכב. התרבות הפופולרית בנגיעה חסרת הבושה שלה בנמוך, בסנסציוני, בפורנוגרפי ובלשונה הסטירית הפרועה, הניהיליסטית וחסרת הגבולות, אומרת משהו חשוב על עצמנו, ומכניסה אלמנט של תסיסה, חוסר שקט וחוסר נחת לתרבות שלנו. זהו אלמנט חשוב ביותר, חיוני, וחשוב לחקור אותו. אלי אשד בספר הזה, כמו בכל מפעלותיו, עושה את זה.
כתב ווב הוצאה לאור בע"מ
מאת: עופר שיף, דוד גדג'
תיאור: שבעה עשר חוקרות וחוקרים ממגוון תחומי דעת בוחנים מחזות תאטרון ישראליים שעוסקים בשואה. הם רואים במחזות מעין כמוסות זמן שאוצרות דיאלוג בין מבטים שונים על השואה, כמוסות של שיח מורכב ומרובד בחברה הישראלית על השואה ועל זכרה. כיצד קבוצות שונות בתקופות שונות מגיבות להפיכת זיכרון השואה למסמן מרכזי של ה'אנחנו' הישראלי? מי מתריס, חברתית ופוליטית, נגד מקומה המרכזי של השואה בתפיסות הזהות הישראלית? עד כמה ההשתתפות במחזות השואה מסייעת לקבוצות שוליים בחברה הישראלית? כיצד התקבלו מחזות שואה שנכתבו והוצגו בארצות אחרות, תורגמו לעברית והותאמו לחברה בישראל? בשאלות אלה ואחרות עוסק ספר זה. בחינת השואה דרך התאטרון הישראלי סודקת את יסודותיהן של רבות מהבחנותינו השגורות, החוצצות בין זמנים, מקומות ומצבים. האסופה השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי מלמדת כי אין השואה אירוע היסטורי שאנו מתרחקים ממנו בהדרגה. נוכחותה עיקשת, מפעפעת ומתמידה בנו ובמקומותינו.
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב
מאת: הנרי דרייפוס
תיאור: יצירותיו של הנרי דרייפוס עיצבו את הנוף התרבותי של המאה העשרים – החל במשיבון האוטומטי הראשון, דרך שואב האבק של חברת "הוּבר", וכלה בספינת ה"אינדיפנדנס" והטלפון של "בל".

בסגנון רענן, מגובש ומושך, הספר משלב בין עצות מקצועיות, ניתוח של מקרי מבחן וסקירה של תולדות העיצוב, לצד תצלומי שחור-לבן היסטוריים ואיורים משעשעים פרי מכחולו של המחבר. המחויבות הבלתי מתפשרת של דרייפוס לשירות הציבור, לאתיקה ולאחריות עיצובית עושה את המדריך המופתי הזה לקריאת חובה למעצבים של היום.

הנרי דרייפוס נחשב לאב המייסד של העיצוב התעשייתי ולאחד המעצבים הפוריים במאה העשרים. הוא יצר אינספור עיצובים אמריקאיים פורצי דרך ושימש השראה לרבים נוספים, בהם "דגם 500" של טלפון "בל", מכשירי החשמל של "הובר", קטרי הרכבת של "טוונטיאת' סנצ'ורי לימיטד" ומכשירי הטלוויזיה מתוצרת RCA.
הוצאת אסיה
מאת: צבי אלחייני, מיכאל יעקובסון
תיאור: חדרי אוכל בתכנונה של ארנונה אקסלרוד (2019-1935) שירתו ועודם משרתים קיבוצים ברחבי הארץ, מכפר-גלעדי שבאצבע הגליל ועד גְרוֹפית שבערבה. בתור הזהב של התנועה הקיבוצית, באמצע המאה שעברה, היו חדרי האוכל מעוז חיי הקהילה בימים של שִגרה ושל חג. תחת ידיה של אקסלרוד פותחו מבנים אלה ושוכללו בהתאם לצורכי השעה, מגבלות המימון, נתוני השטח והקִרבה לגבולות המדינה.

בשנים שבהן אידיאות ופרקטיקות של שימור טרם התגבשו בתודעת התכנון בישראל, אקסלרוד ניגשה לבניינים שתכננו אבות האדריכלות הארצישראלית, ועטתה עליהם – או העמידה במקומם – מבנים תקיפים ממורשת המודרניזם המאוחר והברוטליזם. מזיגה של סוציאליזם ופרגמטיות, קווים רכים לצד צדודיות בניין עזות, שׁוֹרה על עולמה המקצועי של אקסלרוד ומנשבת גם בספר זה, המכנס לראשונה את עבודתה ומרחיב את מדף הספרים העוסקים בגילומו הבנוי של הרעיון הקיבוצי והשיתופי.
הוצאת אסיה
מאת: צבי אלחייני, מיכאל יעקובסון
תיאור: עבודתם המשותפת של משה לופנפלד (2010-1931) וגיורא גמרמן (2015-1927) נגעה כמעט בכל תחום מתחומי האדריכלות: תכנון ערים וסביבות מגורים; מבני תעשייה, ספורט ואירוח; מוסדות חינוך וספריות, תרבות וקהילה. גוף העבודה המקיף של השניים משקף את חילופי האופנות וסדר–היום התכנוני והסגנוני במחצית השנייה של המאה ה–20, ובקאנון של אדריכלות ישראל כלול לפחות בניין מייצג אחד פרי תכנונם מכל תקופה ותקופה: החל ב"בית המגירות" בבאר–שבע, נציג הסטרוקטורליזם הניסיוני של שנות ה–60; עבור בספריית בית אריאלה בתל–אביב - אחד השיאים האקספרסיוניסטיים של הברוטליזם הישראלי המאוחר ושל הבנייה המתבצרת, שנפוצה בישראל לאורך שנות ה–70 וה–80; וכלה בקריית התרבות באשדוד, מהמופעים השנויים במחלוקת של האדריכלות הפוסט–מודרנית בשנות ה–90. לופנפלד וגמרמן נמנים עם מספר לא גדול של אדריכלים ישראלים, שביקשו להתנער מן האחידות הגיאומטרית של הבנייה החדשה בארץ בעשור הראשון למדינה. עבודתם, שהותירה חותם ייחודי מובהק במרחב הישראלי המתוכנן והבנוי, התבססה כבר בראשיתה על תכנון מערכות מודולריות פתוחות–קצה, שאתגרו את התיבה הסטנדרטית של המודרניזם. דרכם בפירוק המאסות והרכבתן מחדש, הן במבנים צנועי–מידות והן בסטרוקטורות גדולות, מתגלה בספר זה - המכנס את עבודתם לראשונה בהקשר תיאורטי והיסטורי רחב - כתרומה ייחודית למורפולוגיה המשוכללת של המודרניזם הישראלי המאוחר.
הוצאת אסיה
מאת: איתמר לוי
תיאור: בתשוקת המבט הפסיכואנליזה אינה מפרשת את האמנות אלא חושבת במקביל אליה על המטרה המשותפת לשתי הדיסציפלינות – לחשוב דברים קשים לחשיבה. באמנות הדגש הוא על חשיבה חזותית, בעוד שהפסיכואנליזה מתרגמת את התמונות למילים. שני התחומים שואפים לייצג דברים שמעבר לגבולות הייצוג, לתת צורה למשהו חסר-צורה. תשוקת המבט מקבץ מאמרים מעשרים שנות כתיבה במסלול המתווה דיאלוג של הפריה הדדית בין פסיכואנליזה ואמנות, מילים ותמונות. הספר בנוי כסיור מודרך במוזיאון וירטואלי. ציורים מתקופות שונות – מהרנסנס עד ימינו – ממחישים בתמונות רעיונות שהספר מדבר עליהם במילים. כל פרק בספר הוא מעין תערוכה נפרדת, מסלול העובר מעבודה לעבודה ומתבונן בהן כעוד ועוד ניסיונות לייצג דברים החומקים מייצוג, לחשוב על דברים מורכבים, לקבע בתמונה משהו חמקמק. יש מחשבות על מין ועל מוות, על תחושות גוף ועל אלוהים, על מבנה המרחב, על היות-יחד והיות-לבד, על העולם הפנימי ועל פנימיותו של האחר, על זיכרונות הילדות ועל שגרת היומיום. אלו מחשבות פתוחות, פרומות, מתפוגגות, אשר אי אפשר לחשוב אותן "במלואן". תשוקת המבט היא התשוקה לראות עוד ועוד, לחשוב את התמונה ולקרב אותה, אם אפשר, אל תחום המילים.
רסלינג
מאת: זמירה הייזנר
תיאור: תמר רבן היא יוצרת רב-תחומית, ילידת חיפה (1955), אשר זכתה להכרה ולהוקרה בארץ ובעולם כאמנית מופע. המופעים של רבן – הכוללים מיצגי סולו אינטימיים שלה, מיצגים עם שותפים יוצרים נוספים ומופעים של תאטרון עכשווי בהשתתפותם של חברי "אנסמבל 209" – מתייחדים בדיוק ובהקפדה, בטקסיות המאגית המהפנטת ובקסם שלהם, אך גם בחידתיות ובחוויה הפתוחה והמאתגרת שהם יוצרים, בבחינת משל ללא נמשל. לפי תפיסתה של רבן, היא עוסקת באמנות הפעולה. פעולה זו צריכה להיות מודעת, חסכנית ומדויקת, כמו כל פעולה של בעל מקצוע או אומן העוסק במלאכתו. משנת 2015 רבן חיה ויוצרת עם האמן ארנסטו לוי – הפעולה האמנותית שהם יוצרים ביחד נקראת "מעשה" (a deed). הדיון באמנות המופע של תמר רבן בספר זה מוצג כמטרה לעצמה, אך גם כביטוי לטשטוש הגבול בין אמנות לחיים, בין אמנית המופע ואמנותה, כל זאת באמצעות קריאה במבחר מעבודותיה בהקשר המציאותי והביצועי (פרפורמטיבי) של מרכיביהן, תוך כדי התמקדות בשפה, בפעולה וביחסים ביניהן, בדקדוק ובתחביר הפנימי שלהן ובהיבטים הביוגרפיים השזורים בהן. ספרה של זמירה הייזנר מבוסס על שיחות עם רבן; הוא משובץ בקטעים מתוכן ומתוך דברים שכתבה, בתיעוד מצולם וכתוב של מופעיה ובפרסומים על עבודותיה. באופן הזה מנסה הספר לבטא את דרך ראייתה כאישה וכאמנית החורגת באופן מודע ועקרוני מהגדרות, מתיוגים וממושגים כובלים ומקבעים, על מנת להנגיש לקהל הרחב את יצירתה של יוצרת ייחודית ורבגונית הפועלת שנים רבות במה שנחשב לשוליים הניסיוניים של שדה האמנות והתרבות בישראל. ההתמדה והעקשות של רבן, הטוטליות שבה היא חיה את אמנותה במשך תקופה ארוכה, באינטנסיביות ובחדשנות מתמדת – כל אלה יכולים להיות מקור השראה עבורנו.
רסלינג
מאת: מאירה שפי
תיאור: צופן הדימויים נועד לאוהבי תאטרון, לחוקרי תרבות ולמתעניינים במקומו ובחשיבותו של הטקסט החזותי בעולם היצירה התאטרונית. הספר בוחן בראיה היסטורית את יעודה ומשמעותה של חזות הבמה בתאטרון המערבי – מאז ימי הרנסנס ועד למאה ה-20 – אל מול רוח התקופה בעולם משתנה. באמצעות תיאור וניתוח של התפאורות התאטרליות והטכניקות לעיצובן ולהפקתן מצביעה המחברת על יחסי הגומלין בין תפאורות הבמה לבין הסביבה התרבותית, החברתית והפוליטית שבה נוצרו לאורך התקופות. הספר מתעד תפאורות לאורך 500 שנים ומקשרן לסביבתן; הוא מראה איך בכל תקופה השתנתה צורת התפאורה והתחלף סגנונה על פי האידאות והגישות התרבותיות והחברתיות המקובלות, תוך כדי כך שהוא מראה איך בהשתנותן הן קבעו את האופן שבו ביקשו בעלי התאטרון, כמו גם קהל הצופים, לראות את הבמה עצמה ואת דמותם עליה. המחברת מנתקת את ניתוח הדימויים החזותיים בתפאורה מגישות מוכרות: אלה הרואות בה יסוד אסתטי וקישוטי בלבד ואלה המבוססות בעיקר על ניתוח הדרמה; באופן הזה היא ממלאת חלל הקיים בספרות התאטרון בשפה העברית. היא מתארת בשפה נגישה וקולחת את השונות הנצפית בתפאורות המוצגות לאורך השנים, כמו גם את אופיין והווייתן כטקסט אמנותי שמסריו יונקים מהסביבה החיצונית, מושפעים ממנה ומייצגים אותה.
רסלינג
מאת: הודל אופיר
תיאור: ספר זה, הנשען על עבודת מחקר אנתרופולוגית, מספר את סיפורן של ארבע נשים – מורות ויוצרות מחול פלסטיניות בישראל – המתמודדות, כל אחת בדרכה, עם מקצוע אמנותי-פרפורמטיבי-גופני בתרבות שיחסה לגוף ולריקוד מורכב, בתנאים של חסר מובנה בתשתיות ובמשאבים. פרקי הספר פורשים תמונה מגוונת של דרכים להתקיים כמורה ויוצרת בתחום, ושל אופנים לתמרן במתח שיוצר העיסוק במחול במפגשו עם החברה והתרבות הערבית. סיפורי הנשים מעידים על קידום של ערכי מעמד הביניים, חוללות סולידריות וזהות פלסטינית, גמישות במעבר בין תרבויות ובין גבולות חברתיים, ציות לנורמות מגדריות להשגת לגיטימיות לעיסוק במחול, ניצול המחול לאתגור נורמות אלה, נאמנות לאתוס אינדיבידואליסטי והתרחקות ממוסכמות מסורתיות וממוסֵרוֹת של לאום. בדבריהן מתייחסות הנשים למקורות התמיכה שלהן, לתנאים שבהן גדלו והתחנכו, לאתגרים התרבותיים, המשפחתיים והכלכליים שעמדו ועומדים בפניהן, לאופק ולחזון שיש להן ביחס למחול בחברתן ולמשמעות שהן מוצאות במקצוען. ספרה של הודל אופיר מציע אפשרות לראות בגוף, בחינוך וביצירה זירות לפעולה חברתית של נשים, כמו גם לקיום חיים של משמעות בתנאים של הדרה ודיכוי לאומי, אתני ומגדרי. במסגרת זו ניתן לשוב ולחשוב על סוכנות של נשים ושל גוף ועל כוחו של ריקוד – שנקנה לו בזכות גופניותו – לחולל שינוי בממד הטרנסצנדנטי והקונקרטי גם יחד, דרך האפשרות לדמיין, להתעלות ולחרוג מתנאי חיים מגבילים, דרך הרחבת טווחי התנועה והפעולה וחוויית הכוח של הגוף הרוקד. כוריאוגרפיה של שינוי מגלמת את טענת המחברת שפועלן של משתתפות המחקר בתחום הריקוד מחולל, כפי שהוא משקף, תמורות חברתיות משמעותיות.
רסלינג
מאת: רחל אסתרקין
תיאור: ספרה של רחל אסתרקין עוסק ביחסי הגומלין בין הצופה בסרט לבין הגיבור הקולנועי, באופן שבו הם מהווים מראה זה לזה. בשפה מארחת השווה לכל נפש, מובילה אותנו המחברת למסע בעקבות גיבורים מהסרטים; גיבורים אשר לעולם מבטאים את החלומות, את ההישגים, את הניצחונות, את הפחדים ואת הקשיים של הזמן ושל המקום שבו הם צומחים. התבוננות בסיפוריהם של אחרים, בעוולות שנעשו להם ובתושיה שהפגינו, היא התבוננות בעצמנו, בעוולות שעשו לנו או באלה שעוללנו לאחרים. גיבורי התרבות העכשווית משקפים את חלומותינו ואת פחדינו, הם מספרים לנו על התרבות המורכבת ורבת הסתירות שבה אנו חיים, על הדרך הארוכה והמפותלת שעשינו כחברה וכיחידים מאז לידתו של הקולנוע בסוף המאה ה-19 ועד היום. פני הגיבור הקולנועי כפני החברה שבה הוא נוצר. כפי שעולה מהספר, סרטיהם של קן לואץ', פדרו אלמודובר, ספייק לי, קלינט איסטווד, מירה נאיר, סוזן בייאר ואחרים אינם רק סיפורים תמימים אלא גם מראה נוקבת לתרבות העכשווית. חלקו הראשון של הספר עורך היכרות עם גיבורי השעה ועומד על ההבדלים בינם לבין גיבורי העבר. הוא צולל אל תוך עולמם ואל תוך הסביבה התרבותית שהצמיחה אותם, תוך כדי ניסיון להבין מה מעסיק אותם ומדוע; מהם הגורמים האידיאולוגיים, החברתיים, הכלכליים והטכנולוגיים שהביאו לאורך ההיסטוריה לשינויים בדמויותיהם ובתפקידם כגיבורים. חלקו השני של הספר בוחן כיצד מחלחלים שינויים אלה אל הרובד האישי העמוק ביותר, כיצד הם מעצבים מחדש מושגים כמו נשיות, גבריות, ילדות וזקנה. גיבורים וגיבורות קולנועיים משקפים את נזילותה ואת גמישותה של הזהות האישית, המשפחתית, המגדרית והגילאית.
רסלינג
מאת: רוני תורן
תיאור: רבים כתבו על חלקם של המחזאי, הבמאי והשחקן במעשה הבריאה התיאטרוני, אך מעטים הספרים העוסקים בצד החזותי של הצגות תיאטרון – עיצוב הבמה או הסצנוגרפיה. בספר יחיד במינו מתאר רוני תורן, ממעצבי הבמה הוותיקים והמרכזיים בישראל, את תהליכי היצירה החזותית של הפקות שהיה שותף להן לצד במאים מובילים בתיאטרון ובאופרה, בארץ ומחוצה לה: חנוך לוין, דיוויד אולדן, חנן שניר, ג'ונתן מילר, יוסי יזרעאלי, גדי רול ורות קנר. בשבעת הפרקים של אחד לאחד, המוקדשים כל אחד לעבודה עם במאי אחר, מתאר המחבר את הדינמיקה המתהווה בין שני יוצרים בבואם להמיר טקסט מילולי בטקסט חזותי ולהפוך מילים לצבע, חומר, תנועה ואור. בתוך כך מתבררות גישות שונות לאמנות, לתיאטרון ולבמה, ומתגלות צורות עבודה מגוונות בדרך אל האירוע הבימתי. לצד חשיפתם של תהליכי עבודה אישיים, המלווה ברישומים ובתמונות במה, הספר מציב תשתית עיונית לתחום עיצוב הבמה ומקנה כלים מושגיים נחוצים לדיבור על מרכיבים כמו חלל, זמן, פעולה וייצוג בתיאטרון. לעומת הגישה המסורתית, הרואה בעיצוב הבמה יסוד משני התומך בטקסט המילולי, אנו לומדים כיצד הסצנוגרפיה רותמת את ארגז הכלים העומד לרשותה לכתיבת טקסט עצמאי משלה, במקביל לטקסט המילולי. התוצאה היא ספר שיעניין לא רק אנשי במה וצופי תיאטרון אלא כל אדם שמתעניין ביצירה חזותית ובזיקה שלה לטקסט מילולי.
הקיבוץ המאוחד
מאת: פיטר גילבי, אסף רומאנו
תיאור: פעימה וקו הוא דיאלוג מקורי ומרתק בין רופא וצייר, פיטר גילבי ואסף רומאנו - חברים מזה כארבעים שנה. במוקד כל שיחה ניצבת יצירת אמנות הקשורה לעולם הרפואה. בשש השיחות שבספר פותחים השניים מניפת נושאים רחבה ועשירה, ויוצרים קישורים מקוריים בין רפואה לאמנות, בין יצירה לתקופתה ובין אמפתיה לבריאות הנפש והגוף. שתי נקודות המבט מובילות לאותו מרכז של אנושיות והומניזם, כפי שבא לידי ביטוי במפגש בין אדם לאדם במרפאת הרופא, כמו גם במפגש האינטימי שלנו עם יצירת אמנות. פעימה וקו מציע הזדמנות ייחודית לחוות, במשותף עם האמן, את תהליכי היצירה בסטודיו, וכן להכיר מחדש את המפגש הטעון בין מטופל לרופא, מבעד לעיני הרופא. פעימה וקו הוא שיחה בין שני חברים המכירים זה את זה היטב, ועדיין סקרנים לשאול, להקשיב ולהרהר יחד. תשוקה לעשייה בצד תסכול והתלבטות, חיי המשפחה וכאב האובדן, באים לידי ביטוי בספר באופן חשוף, שאולי רק שיחה בין חברים קרובים יכולה לאפשר.
הקיבוץ המאוחד
מאת: דוד שליט
תיאור: הספר מקרינים כוח הוא ניסיון ראשון לבחון את מקומו של הקולנוע בחברה הישראלית. במרכז הספר עומדים הממסדים הפוליטיים, בעלי אולמות הקולנוע וקהל הצופים – לא הסרטים עצמם. בכתיבה מפוכחת ונטולת נוסטלגיה חושף דוד שליט את השתלטות הברונים הראשונים על אולם הקולנוע היחיד בתל אביב, את יחסם הפטרוני של בן גוריון והאליטות ל"סינמה" ואת תהליך הפקעת האולמות על ידי הגופים הפוליטיים. מקרינים כוח מביא בצורה בהירה וקולחת את סיפור עלייתו ונפילתו של בית הקולנוע בישראל. ממבנה ארכיטקטוני רב-הוד – מעין היכל קודש-חילוני-מודרני – למבנה כבד ובזבזני שהכיל בתוכו פרצי אלימות וניכור חברתי. פרקים בספר מוקדשים גם לצנזורה על סרטים, למלחמות השבת שניהלו הדתיים נגד הצופים החילונים, לפלישתו של הטרור אל תוך בית החלומות של ההמונים, כמו גם לעדויות של צופים דוגמת יצחק בן נר, מוחמד בכרי, יעל הדיה, שמוליק דובדבני, אמנון ז'קונט, אמנון לורד ואחרים על חוויית הקולנוע הראשונית שלהם, במרכז ובפריפריה, כחוויה מכוננת. מקרינים כוח מנתח את ההתפתחויות הטכנולוגיות ששינו את דרכי הצריכה של המדיום, מהופעת הטלוויזיה ועד להורדת סרטים למחשב הביתי. מרגע שהסרט הפך למוצר הנתון לשליטת הפרט, הסתיים למעשה תפקידו החברתי של בית הקולנוע. ספר זה נכתב, בין השאר, על מנת להשיב את בית הקולנוע לתודעה ולהעניק לו את מקומו הראוי בהיסטוריה הישראלית.
רסלינג
מאת: ארי קטורזה
תיאור: הספר מדרגות לגן עדן מתאר את הדרך שבה יזמים ומוזיקאים יהודים (אל ג'ולסון, ארווינג ברלין, ג'רום קרן, ג'ורג' גרשווין, ג'רי ליבר ומייק סטולר, קרול קינג וג'רי גופין, פיל ספקטור, ברט בכרך, בוב דילן ועוד רבים אחרים) השפיעו על התפתחותה של המוזיקה הפופולרית האמריקאית מסוף המאה ה-19 עד לאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20: החל במופעי הבלאקפייס מינסטרלס, דרך סגנונות הראגטיים, בלוז, גוספל, ג'אז, פולק, מחזות זמר, וכלה ברוקנרול. הספר מתחקה אחר יחסיהם הממשיים והדמיוניים של יזמים ומוזיקאים יהודים עם מיעוט אחר, האפרו-אמריקאי. "מדרגות לגן עדן" בודק את הדיאלוג האמנותי, הרגשי ולעתים האידיאולוגי שניהלו דמויות אלה עם מוזיקאים אפרו-אמריקאים ועם הכריזמה של המוזיקה השחורה לכדי יצירת ברית יהודית-שחורה שעיצבה יחדיו את המוזיקה האמריקאית. הספר עוקב אחר ההגירה היהודית לארצות הברית וכניסתם של יהודים לתעשיית הבידור והתרבות. הוא מקצה מקום נרחב לקשר הטעון בין מוזיקה לפוליטיקה כפי שהשתקף בברית היהודית-שחורה – הן במאבק למען צדק חברתי והן במוזיקה. "מדרגות לגן עדן" חושף את ההצלחה היהודית בתעשיית המוזיקה ואת היחסים המיוחדים ולעתים הבעייתיים שנרקמו בתהליך זה, כך שהפכו למקור האשמה על ניצול הון אמנותי ואנושי של אפרו-אמריקאים בידי יהודים. לצד זאת הספר מראה כיצד הברית היהודית-שחורה לקחה חלק בקונפליקט ההגמוני של התרבות האמריקאית במהלך המאה ה-20, ואף השפיעה במהלך שנות ה-60 על תהליך שקיעתה של האליטה הוואספית.
רסלינג
מאת: אבנר פיינגלרנט
תיאור: גדולי הבמאים בקולנוע – טרקובסקי, אנטוניוני, ויסקונטי, וונדרס, זויאניגצב, אנגלופולוס, גטליף, ברטולוצ׳י – משוררי התמונה והקול, חרכו על גופם הקולנועי מסעות כאובים של אב ובן. גיבורי סרטיהם הם אבות שעוזבים את ביתם ויוצאים למסע שאין בו תכלית נראית לעין, או אלו החוזרים מהריק שאליו נעלמו – דמויות מסתוריות וכאובות אשר היו לרבים מאוהבי הקולנוע מקור מיוסר ומנחם בו-זמנית שאיתו יכלו להזדהות ולהתחבר. ספרו של אבנר פיינגלרנט מבקש להכיר דמויות אב אלה דרך אחד המיתוסים המעצבים והעתיקים של מסע הגבר – "האודיסיאה" והדרך שבה משתקף מסע זה בקולנוע האירופי. אודיסיאוס מהווה מודל בחברה המערבית של גבר ואב שהוא כל יכול המתמודד עם מכשולים בלתי אפשרים. לעומתו, הגיבורים העכשווים בסרטי המסע האירופי אינם מצליחים לעמוד בתפקידים ובמשימות המצופות מהם ואינם מסוגלים להיות חברים מועילים בקהילה הסימבולית של "שם האב". האם גיבורים אלו הם "כשלונות" שאינם עומדים באתגר שהציב להם מיתוס הגבר והאב האודיסיאי, או שהם "מורדים" החושפים את פניו האמיתיים והאפלים של אב קדמון. שאלה זו ניצבת במרכזו של הספר המרתק הזה שמנתח את דמות האב והגבר בחברה המודרנית באמצעות הקולנוע.
רסלינג
מאת: הילית אראל-ברודסקי
תיאור: ספר זה נולד מתוך אהבה. אהבת הפסיכואנליזה ואהבת האמנות והתרבות. אהבות אלו מפרות ומעשירות האחת את רעותה, ובמובנים רבים התפתחו וממשיכות להתפתח מתוך השפעה הדדית. אם בתחילת דרכה ביקשה הפסיכואנליזה להתקבל כדיסציפלינה מדעית, דומה שבמאה ה-21 הפסיכואנליזה מאפשרת לעצמה להרפות מעט מאחיזתה הקלאסית ומבקשת להתרחב ולצאת מגבולותיה, לחתור תחתיהם, ולהיעזר לשם כך ביצירה. במובן מסוים הפסיכואנליזה בת-זמננו משמרת את הגלופה של החשיבה הקלאסית, ובה-בעת היא מתרחבת ויוצאת אל מה שקיים בין המילים ומעבר למילים, מתוך ניסיון לפגוש את אזורי הנפש שבהם השדה של המילה אינו מצליח להחזיק את מלוא עוצמת החוויה.

האם המוזה היא זו שמאפשרת לנו לחשוב אנליטית? ליצור? או שמא זו המשמעת הכמעט דתית שבה אנו מגיעים מידי יום לחדר הטיפול ושבים ומקשיבים בכל פעם מחדש למטופל המגיע אלינו? במובן זה המושג "שתי וערב" מקפל בתוכו את שתי העמדות הללו של עבודה יומיומית אדוקה ויצירתיות המתעוררת מתוכה ולעומתה – אריג עשיר הנטווה ביניהן. אסופת מאמרים זו נעה בין נקודות הממשק והשונוּת שבין הפסיכואנליזה לבין תחומי אמנות מגוונים כגון מוזיקה, אמנות פלסטית, ספרות, צילום, קולנוע, ארכיטקטורה, מחול, תורת הסוד ובודהיזם.
רסלינג
מאת: רות דורות
תיאור: אף על פי שרוב האנושות מחשיבה את הפנים כמשקפות העיקריות של אופי האדם, מחקרים הוכיחו שהיד היא האיבר שעליו ניתן לסמוך ביחס לניתוח האישיות, מכיוון שלא כמו הבעות הפנים, צורת היד, מרקמה, קוויה ותנועותיה נשלטות על ידי המודעות-תודעה. ספרה של רות דורות – אשר תחילתו ביד האל ב"בריאת האדם" למיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית וסיומו ב"יד הבורא" לאוגוסט רודן – עוסק במרכזיותה של היד במבחר יצירות אומנות (ציורים ופסלים) שבהן היא משמשת בתפקיד מעשי, פרשני, רגשי וסמלי, בקונטקסט של מוסכמות או של מחוות חברתיות, פוליטיות או כאלה הלקוחות מתחום הנימוסים וההליכות. ללא התייחסות לתפקודן של הידיים ביצירות אלו תהיינה הבנת היצירה ופרשנותה לוקות בחסר. מאחורי פרגוד הספר מסתתרות ידי האומנים היוצרים, יוצרי הידיים. בתארו את יד האל הבוראת את אדם הראשון ב"בריאת האדם", ג'ורג'ו וזארי (הצייר, האדריכל והסופר) מתייחס לידי האומן שציירו את אותה יד כאל "ידיים אלוהיות", ובכך הוא משווה בין היד היצירתית של הצייר, אשר לה היבט אלוהי, ליד הבורא, אשר אותו הוא מכנה "הארכיטקט השמימי". כמה מאות שנים מאוחר יותר, בהכירו את אוגוסט רודן, המשורר ריינר מריה רילקה מתייחס לכוח היצירתי רב-העוצמה שטמון בידי האומן אשר באות במגע ישיר עם החומר ללא תיווך של עט או מכחול: "הפֶסל נכנס לתהליך טרנספורמטיבי, שם החומר הבלתי מעובד 'מיתרגם לשפת הידיים'". על פי רילקה, ידי האומן בעלות ההארה, המלאות הבעה, עוצמה ורגש, הן "ערוצים ישירים המוליכים מהמוח כלפי חוץ בהיותן מכשירי השראה, חלומות וזיכרונות".
רסלינג
מאת: אורנה קסטל
תיאור: דווקא באמצעות חשכת אולם הקולנוע ניתן לומר משהו על חשכת המפגש הפסיכואנליטי. הקסם נגלה מתוך ההבדל – בין אורו של המסך לחושך שבו נתונים הצופים. כך גם באנליזה: הלא-מודע מופיע כאלומת-פנס, סודק בחשיכה, עבור מי שמוכן לצפות. תשוקת הבמאי, כמו זו של האנליטיקאי, מניעה משולש של ארוטיקה (צופה-במאי-סרט), שבו הקולנוע משמש כאחר אנליטי, ספיח דיפלומטי בן-זמננו. בעוד שנהוג לחשוב שבקולנוע "הכול אפשרי", מעניין לגלות כיצד אטימות המסך הלבן דווקא עוצרת את ה"אין-גבול" של המבט הספקולרי – המשלב הדמיוני של לאקאן.

אובייקט התשוקה נודד מהקולנוע לפסיכואנליזה, מהבמאי לצופה, מהאנליטיקאי לאנליזנט, כשהאפשרות לומר כרוכה תמיד בתנועה. אצל הכותבת מדובר, קודם כל, בתנועת – שפה. לכן, גם אם לאקאן, איריגארי, קריסטבה וז'יז'ק הם המורים הטקסטואליים, הרי ששפעתם המילולית היא רק קרש קפיצה (טרנספרנסיאלי) לביטוי האסתטי, הלירי, שמפציע במפגש הנוכחי; הזדמנות לעורר את השפה בחידושי לשון, להשתמש בחומרי גלם כפעולת האומן הרוקם פסיפס ייחודי מכל הבא לידו.

הקפיצה הרציפה, והבו-זמנית, מהקולנוע לאנליזה וחזרה, כמו על טבעת מוביוס, מזמינה לטעימה מהנסתר הקליני המתקשה להימסר – להיות מדווח ומופץ. לאור שקיעת נוכחות המפעל הפרוידיאני אשר מוחלפת בפתרונות המוניים וגורפים של התעשייתי והממוכן, מוצעת כאן אפשרות חזרה אל הידע הפרטיקולרי, הפרסונלי, הגנוז והמוצפן. זו דרך להעשיר ולדמיין את התיאוריה כך שלא תחנוק ותגזול את החירות של ה"לעשות עם האין". לעשות כנגד, למרות ויחד עם הקיום המותנה – זהו תוצר הלוואי של מתנת האנליזה, מתנת הקולנוע.
רסלינג
מאת: נירה טסלר
תיאור: ספרה של נירה טסלר עוסק במוטיב הפרח באמנות של נשים שהשתייכו לזרם המודרניסטי החל מהמאה ה-19 ועד ימינו. בתחילה מובא דיון במשמעותו הסמלית של הפרח בטקסטים קנוניים דוגמת "שיר השירים", אשר בו משולה האהובה ל"שושנה בין החוחים" ול"גן נעול". דימויים אלגוריים אלה חלחלו במרוצת הדורות לאיקונוגרפיה הנוצרית, עטפו את דמותה של מריה במטפורות מרהיבות וזכו לביטויים בשדה האמנות הפלסטית במהלך המאות ה-12 עד ה-19. במרכז הספר מובא דיון על אודות משמעות השינוי שחל באופן תיאור הפרח באמנות נשים אמריקאיות אוונגרדיות במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, בשלושה מרכזים מודרניסטים: ניו-יורק, קליפורניה, מקסיקו. נירה טסלר מסבירה כיצד יוצרות מודרניסטיות מתחומים שונים, דוגמת גלספל, שטטהיימר, או'קיף, פלטון, קנינגהם, מת'ר, מודוטי וקאלו, אשר היו מודעות לסמליותו הדתית של הפרח ביהדות ובנצרות, הפכו אותו לדימוי אלגורי אשר מייצג את האישה החדשה, המודרנית, בעלת העמדות האינדיבידואליות. זו פרשנות נרחבת למהותו, סמליותו ותפקידיו החדשים של הפרח בגישה נועזת ומקורית, בהקשר של מאבק הנשים להשגת זכות הבעה והצבעה. הספר נחתם בהצגת עבודות של יוצרות אמריקאיות פמיניסטיות עכשוויות, דוגמת שיקגו ושפירו, אשר מבצעות מחוות לאותן יוצרות מודרניסטיות באמצעות דימוי חדש ונועז של הפרח, תוך כדי שימוש בחומרים "נשיים" ובטכניקות חדשניות – בבחינת חיבורן אל אימהותיהן הרוחניות.
רסלינג
מאת: יעל מונק, אורנה לביא-פלינט, איתי חרל"פ
תיאור: פיקציה: מבחר מאמרים על הדרמה הישראלית בטלוויזיה חוקר את הדרמות ואת סדרות הדרמה בטלוויזיה הישראלית. המאמרים בספר נעים על ציר כרונולוגי - מהקמת ערוץ ציבורי אחד בשלהי שנות השישים, דרך המעבר לעידן רב-ערוצי, עד האלף הנוכחי, שדרמות, פורמטים ויוצרים ישראליים נהנים בו מהצלחה ברחבי העולם. פרקי הספר בוחנים את היחסים המורכבים בין החברה והתרבות בישראל ובין הדרמה הטלוויזיונית ששיקפה אותן, הגיבה להן והשתתפה בעיצוב ובשינוי שלהן. לספר מבוא נרחב שמציג סוגיות מפתח בלימודי הטלוויזיה בעולם ובישראל ואת ההיסטוריה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה. מאמרי האסופה עוסקים בין היתר בשאלות של מקום ומרחב, פס הקול בדרמה הישראלית, זהות ולאום, היסטוריה, טראומה ונוסטלגיה, טרור וסדרתיות, ייצוג הפלסטינים בטלוויזיה הישראלית, זהות מזרחית, יהדות וטלוויזיה ויצירותיהם של ג׳אד נאמן ורם לוי. עם הדרמות הנדונות בספר נמנות חדוה ושלומיק 1971, מישל עזרא ספרא ובניו, האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, פלורנטין, בת ים - ניו יורק, חִרְבּתֶ חִזעְהָ, מר מאני, רצח מצלמים, הבורר, חטופים, פאודה, התסריטאי, תמרות עשן, עקרון ההחלפה, מרחק נגיעה, סרוגים, שטיסל, אורים ותומים, הנערים וזגורי אימפריה.
עם עובד
מאת: מלכה בן פשט
תיאור: אוריינות חזותית ניכרת ביכולת ליצור, לפרש ולהבין ביטויים חזותיים. בדומה לאוריינות לשונית, יש לשאוף אליה ולשכללה בהתמדה באמצעות תהליכי חשיבה ויצירה. אוריינות חזותית כרוכה בפיתוח מכלול מגוון של יכולות, מיומנויות וכשרים. במכלול התבוננות המשתוקקת לחדור לעומק הדברים הנראים לעין, מעולם התופעות ומייצוגיו, או מאלה הנחזים בעיני הרוח, הזיכרון והחשיבה. בתהליך האורייני מתרחשים קליטה, עיבוד, פענוח, פרשנות וביקורת. אלה עשויים לטייב את הקרקע למעשה היצירה, הנקשר במעגל לפעולת ההתבוננות. אוריינות חזותית נדרשת בכל תחום דעת, בשדות המדעים והאומנויות, בין שהייצוג החזותי הוא הכלי המחקרי ובין שהוא מושא המחקר או הלמידה, בין שהוא חלק מהוויית היום-יום ובין שהוא מגולם בתהליך היצירתי ובחוויית היצירה. העולם החזותי בעידן הדיגיטלי הנוכחי ספוג בהדמיות ובייצוגים חזותיים המופקים באמצעות תוכנות המשתכללות בקצב מואץ. שלל הביטויים החזותיים משרתים עולמות תוכן שונים ואף מבנים אותם. יש לכך השלכות על תופעות חברתיות, על דפוסי חשיבה, על תפיסות עולם, על אבחנות, גילויים והמצאות וכן על הלמידה. מכאן שפיתוח יכולות הנדרשות לאוריינות חזותית חיוני מאי פעם להתנהלות ולהתמצאות בסבך החיים, ההשכלה, התקשורת והיצירה. כמו כן, פיתוח אוריינות חזותית תורם להעצמת פרטים וקהילות, ובכלל זה מורים, לומדים, אנשים עם מוגבלות, קשישים ואוכלוסיות מודרות. מהותו הרב-תחומית של שדה האוריינות החזותית מתגלמת בשבעה-עשר פרקי הספר שנכתבו על ידי מיטב החוקרים מהאקדמיה הישראלית, בעלי מוניטין בזירה הבין-לאומית. הם מציגים אסופה מרשימה של מחקר חזותי בשלל תחומי דעת: חינוך, מדעים, פילוסופיה, אומנויות, תקשורת, מחקר היסטורי ולימודי תרבות. עולמות התוכן המגוונים הללו שובצו בשלושה שערים: הראשון מתמקד בבחינה תאורטית של השדה ושל ממשקיו עם שדות קרובים, השני עוסק בהדגמת יישומי אוריינות חזותית בזירות למידה וחינוך ובתרבות היום-יום, והשלישי מציג יישומי אוריינות חזותית ופרשנות בתחומי האומנויות (אומנות פלסטית, עיצוב, קולנוע ותיאטרון). לאורך הפרקים עוברות כחוט השני סוגיות יסוד בחקר האוריינות חזותית: הקשר האינהרנטי בין התאוריה לבין מעשה היצירה והעיצוב החזותי; התלות ההדדית והמתח שבין השפה החזותית לבין זו המילולית; וריבוי האופנויות המאפיין את היחסים בין המודוסים החזותיים לבין צורות ביטוי אחרות כמו מוזיקה, דיבור וכתיבה.
מכון מופ"ת
מאת: חווה ברונפלד-שטיין
תיאור: בספטמבר 1949 התקבל בכנסת הראשונה "חוק שירות ביטחון, התש"ט-1949". ספרה של חוה ברונפלד-שטיין עוסק בפניו החזותיות והמגדריות של החוק וממוקד בתצלומים של חיילות צה"ל מהשנים 1948-1968. אף על פי שתצלומי חיילות היו ועודם חלק ממארג הדימויים של התרבות הישראלית, ספר זה הוא הראשון שעוסק בתרומתם של תצלומי חיילות להתפרשותו של ה"מיליטריזם האזרחי" בישראל. הספר בוחן פרקטיקות גופניות ומרחביות אשר דרכן החוק מגולם. הדיון בתצלומים חושף תיאטרון של פעולות – תרגילי סדר, מדים ותסרוקות – אשר דרכו הלוגוס של החברה המיליטריסטית בישראל קורם עור וגידים, אוחז בגופים והופכם ללוחות החוק. חוה ברונפלד-שטיין מצביעה על תצלומי חיילות כאחד ממאפייניו התרבותיים של ה"מיליטריזם האזרחי", ומאירה על זיקות שבין גיוס נשים ותצלומי חיילות להִקסמות חברתית מצבאיות. ניתוחה חושף את תצלומי החיילות כמכשירי לגיטימציה לאתוס ולארוס, כ"גשר חזותי" ונשא של ערכים צבאיים, ליברליים ומודרניים, אך חשוב מכך כ"דרך קיצור" לעונג חזותי. התצלומים נעים על קו הרצף בין שתי מערכות ייצוג: בין "כך זה היה" ל"זה אנו משתוקקים", בין מיליטריזצייה של ספֵרה פרטית לארוטיזצייה של המרחב הצבאי. הדימוי החזותי "חיילת צה"ל" לכוד בתווך בין דימוי ה"עבריה החדשה" לדימוי הדתייה החסודה, בין דימויים של גוף חשוף לדימויים של גוף עטוף, ובין מהוגנות בורגנית למרדנות סוציאליסטית. ייצוגיה החזותיים לכודים בין האדרה להטרדה, בין מידת צניעות למידת פריצות, ובין "המשפחה הקטנה" ל"משפחה הגדולה". ספרה של ברונפלד-שטיין מצביע על היחס הארוטי שמפעפע למערכת הסמלית באמצעות תצלומי חיילות, ומסווג את התצלומים כצורת ביטוי תרבותית וייחודית של "תשוקה מיליטריסטית". דרכם משורטטות פניו הארוטיות של המיליטריזם בישראל אשר אותו מכנה הספר "מיליטריזם ארוטי".
רסלינג
מאת: אורי דורצ'ין
תיאור: מוזיקאים בישראל שאפו מאז ומתמיד להרגיש חלק מהעולם הגדול, אבל אף על פי שבכל דור נראה כאילו התנאים טובים מתמיד לעשות זאת, מתברר שהמרחק נותר בעינו. גם כיום, בעידן המכונה גלובלי, ישנו רושם שצעירים בישראל חולשים על הידע והטכנולוגיה שיאפשרו להם סוף סוף לגשר על הפער ולבטל את הגבולות – האומנם? ואם אמנם פנינו לחציית הקווים, האם אין ההגדרות הגנטיות, אלה המפרידות בין שחור ללבן, מהוות קו גבול אחרון? ספרו של אורי דורצ'ין, אשר מתבסס על מחקר של סצנת ההיפ-הופ בישראל ועל ראיונות עם הדמויות המובילות בה, מספק תשובות בלתי צפויות לשאלות אלה ואחרות. זיקה נלהבת של ישראלים לסגנון אפרו-אמריקאי נדמית במבט ראשון כנהייה בלתי מבוקרת אחר אופנה חולפת וכביטוי נוסף של הפניית עורף לערכי התרבות המקומית. ואולם, מבט אחר עשוי להראות שהבחירה במוזיקה השחורה דווקא מבטאת כמיהה למושגים ברורים של שיוך תרבותי יציב וקבוע, כזה שישראל הגלובלית והמפולגת מתקשה לספק לצעיריה. מטרתו של ספר זה אינה להפנות מבט פנימה אל ההקשרים הישראליים בלבד. באמצעות הדוגמה של יצירת ההיפ-הופ נוגע הספר בכמה מהשאלות המרכזיות המלוות את ביקורת התרבות והאמנות לאורך עשורים רבים. ייחודה של התופעה הנחקרת כאן מאפשר מבט ביקורתי על הנחות מקובלות בכל הקשור ליחס שבין תרבות ואמנות, ערך אמנותי וערך מסחרי, מחאה ואופנה. הפולומוס סביב מהותה ומשמעותה של המוזיקה השחורה (בישראל ובכלל) משמש בסיס לדיון תיאורטי חדשני ומקורי, אשר טוען לאמת האמנותית במוזיקת הפופ בעידן של קץ האותנטיות. בין לבין מאיר הספר את האופציה לכינונה של תרבות ישראלית כמרחב סולידרי, תוך כדי אימוץ אופנות שאינן ישראליות כלל.
רסלינג
מאת: מרלין וניג
תיאור: "נדחסנו לאולם החתונות שבו הופרדו הכיסאות מהשולחנות כדי לשמש כמושבים. שני מסכי ענק נתלו על הקיר המתפורר. באולם חתונות זה צפיתי לראשונה בסרט חרדי. ברגע שהמסך התמלא נשים חרדיות, הבנתי שאני עדה לחוויה היסטורית, למשהו שחייבים לתעד אותו ולספר עליו. על המסך הופיעו גיבורות לא צפויות, מזן אחר. הסרט היה נקי ותמים. הנשיות שהתגלתה הייתה מזוככת. לגיבורות המסך לא היה בימאי שיפשיט אותן, והן לא ניסו לפתות את הקהל ביצר תאוותני כלשהו. המכובדות הזו, די היה בה כדי להפנטני. אמנם היו בסרט חלקים בוסריים, ובכל זאת, בשל התפיסה הייחודית והמרתקת שהביאה עמה היוצרת החרדית של הסרט, יצאתי לאחר שעתיים ורבע מוקסמת". [מתוך: הקולנוע החרדי]

לאורך עשרות השנים שבהן התעצבה התרבות הישראלית, יצאה החברה החרדית נגד המפעל העברי-תרבותי ההולך ומתפתח. עם זאת, למרות ההתנגדות הנחרצת לכאורה, ככל שחלף הזמן החל להישמע, לצד התרבות החילונית-ישראלית, הקול החרדי הראשון בקולנוע.

בראשית שנות האלפיים מתחילה לצמוח, לראשונה בישראל, על חורבות המיתוסים וההסתייגויות, תעשייה קולנועית חרדית. תעשייה זו פועלת על בסיס ניסיונות בוסריים קודמים בתחום התיאטרון והאומנויות בכלל המיועדים למגזר החרדי; תעשייה קולנועית זו מקבלת תוקף מיוחד בגבולות המוכתבים לה בחברה החרדית (גבולות חברתיים ברורים, חוקי הלכה חד-משמעיים והיתרים שונים), ויוצרת אסכולה רעיונית חדשה בעלת מאפיינים ייחודיים שאינם מקבלים ביטוי בקולנוע האוניברסלי ו/או הישראלי. ספרה של מרלין וניג מציע, לראשונה בספרות המחקר, הצצה נדירה לקולנוע ייחודי ומרתק זה.
רסלינג
מאת: משה צימרמן
תיאור: ספרו של משה צימרמן, הסרטים הסמויים מין העין, מנסה לבדוק – לראשונה בחקר הקולנוע הישראלי – את התהליכים שבעטיים הופך סרט לפופולרי ולקאנוני. כלומר, במובן הרחב ביותר, האופן שבו הסרטים המצליחים והנחשבים ממלאים תפקיד מרכזי בשימור העוצמה של הקפיטליזם והבורגנות בישראל. על מנת להמחיש כיצד תהליכים אלו התרחשו הלכה למעשה, עוכב הספר אחר יצירת טקטיקות ואסטרטגיות שבעזרתן מתמודדות היצירות הקולנועיות עם התהפוכות שעוברות על החברה הישראלית בעשורים האחרונים. חלקו העקרוני הראשון של הספר מציע קריאה צמודה וביקורתית בסרטים שנעשו בשנות ה-80 וה-90 (בעיקר "החיים על פי אגפא", "גט" ו"חולה אהבה משיכון ג'"), מתוך כוונה להראות כיצד סרטים אשר נדמה לרגע, בצפייה ראשונה ומתמסרת, שהם ביקורתיים ביחס למציאות הישראלית, אינם אלא כלי השכחה ושיכוך של בעיות חברתיות שאותן הם מתיימרים לעורר ולפעמים גם לפתור כביכול. כלומר כיצד זה יכול להיות "שהחיים על פי אגפא", השחור לבן והאפוקליפטי, אינו אלא סרט הרגעה לאומי טוב; או מדוע, לחילופין, "חולה אהבה משיכון ג'" הוא בסופו של דבר אופציה מזרחית-גטואית-ש"סית טובה ומרגיעה עבור הבורגנות האשכנזית. חלקו השני של הספר, אשר מטשטש במכוון קטגוריות של גבוה ונמוך בקולנוע השיראלי, מבצע מהלך לוליני יוצא דופן אשר מחבר בין הקולנוע "הקאנוני" של שנות ה-80 וה-90 לסרטי הבורקס "הנחותים והפגומים אסתטית" של שנות ה-70, בעיקר תוך כדי הדגמה מפורטת על "צ'רלי וחצי" כפרדימה לז'אנר הבורקס. במובן זה, הקולנוע הישראלי העכשווי נתפס על ידי צימרמן כנאו-בורקס יאפי-מתוחכם אשר במרכזו עומד עדיין שדר אינטגרטיבי-חברתי-לאומי – כמו זה שעמד ברוב סרטי הבורקס לדורותיהם.
רסלינג
מאת: רעיה מורג
תיאור: מהו קולנוע פוסט-טראומטי? כיצד כותב הקולנוע את ההיסטוריה מנקודת המבט של המנוצחים? ספרה המרתק של רעיה מורג הוא מחקר ראשון מסוגו אשר עוסק בקולנוע ובטראומה של תבוסה במלחמה. על מנת לעמוד על הקשרים המורכבים בין קולנוע לטראומה, הספר מנתח את תגובת הקולנוע המערב גרמני החדש לטראומת התבוסה במלחמת העולם השנייה ואת תגובת הקולנוע האמריקאי לטראומת התבוסה במלחמת ויטנאם. בלב הדיון מתוארים האופנים אשר לפיהם הקולנוע הפוסט-טראומטי מתווך בשתי החברות הנדונות תהליכים חברתיים של הדחקה, השכחה, פריצה לאחר תקופת חביון והכרה בוודאות התבוסה. באמצעות חקירה וניתוח של ייצוגי הגוף, הגופניות, והמיניות עולה בשני הקורפוסים דיוקנו של הגבר המובס. בשני הקורפוסים ניתוח הגבריות הוא בעל משמעות פוליטית מרחיקת לכת בשל הקשר ההדוק בין ייצוג גבריות והטרו-נורמטיביות לבין ביטוי ערכים לאומיים וגזעיים. בשני הקורפוסים עולֶה מעשה יצירה אשר מפרק את עולם הערכים שהוביל למלחמה ומציג עולם ערכים תחליפי מובחן. בניגוד למחקר הרווח, רעיה מורג טוענת שתהליכי פירוק הגבריות והצגתה כמעוותת, רדופה ובזויה מוכיחים את נוכחותו של ממד מוסרי בשתי התרבויות הנדונות.
רסלינג
מאת: איתן מכטר
תיאור: הוראת המונח "תרבות חזותית" כוללת את החוויה החזותית, את האמצעים והאפשרויות לייצר אותה ובעיקר את הדיון המנסה לברר את מהותה. האתגר הניצב היום בפני החינוך החזותי הוא להתמודד עם הנטייה המקובלת לראות את הדימוי כשקוף וכמובן מאליו למתבונן. לעתים קרובות נתפס הדימוי כשקול למציאות, והפער בין "מציאות אובייקטיבית" לאופן הייצוג שלה אינו תמיד מובן דיו. כשם שהשפה המילולית התבקשה לתאר ולהבין תופעות בעזרת מערכת מקודדת היטב, כך גם נדרשת התרבות החזותית לייצר שפה שבאמצעותה ניתן להעביר מסרים, לפרש, לבטא רגשות ולהזדהות, להסתייג, לבקר וליצור מניפסט אישי, חברתי ופוליטי. אסופת המאמרים אוריינות חזותית בוחנת בפעם הראשונה בעברית, בפרישה רחבה ומקיפה, את שדה האוריינות החזותית מההיבטים הפילוסופיים, המחקריים והפדגוגיים. 21 מאמרי הספר מקיפים מכלול שלם של תחומי יצירה חזותית, מתוך כוונה לגבש בסיס רחב, תיאורטי ומעשי, כמו גם להבנה ולפיתוח של אופני יצירה ודרכי ביטוי חדשים. האוריינות החזותית, כמו האוריינות המילולית, מחייבת בנייה משולבת של יכולת פרשנית של טקסט חזותי לצד התנסויות מבוקרות של תהליכי יצירה עצמאיים. לאור החשיבות ההולכת וגדלה של התקשורת החזותית ביצירה ובהפצה של תרבויות, רעיונות וערכים בחברה המערבית ובישראל, נדרשו כמה מבכירי המרצים של המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה ומחוצה לו להעלות על הכתב את שיטתם בהוראת תחומי היצירה, לצד דיון בדילמות מרכזיות ביחס לאוריינות חזותית. אסופת המאמרים מציגה מגוון של נושאים הקושרים את תחומי היצירה החזותית לסביבה החברתית ולהתפתחויות הטכנולוגיות העדכניות.
רסלינג
מאת: איילת ברגור
תיאור: בשנת 1996 עלו לאוויר לראשונה שתי אופרות סבון בהפקה מקורית ישראלית: "רמת אביב ג'" ו"כסף קטלני". שתי הסדרות שודרו פעם בשבוע, בין השעות 20:00 ל-21:00. הפקתן הייתה, למעשה, יריית הפתיחה של תעשיית אופרות הסבון והטלנובלות הישראליות. 12 סדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים, שהופקו בין השנים 1996-2006, מייצגות עשר שנות יצירה ישראלית מקורית באחד הז'אנרים הטלוויזיוניים הפופולריים ביותר בעולם. אופרות הסבון והטלנובלות שהופקו בישראל הפכו עם השנים לגורם משפיע על הרגלי הצפייה של הציבור הישראלי. ספרה של איילת ברגור הוא המחקר הראשון בישראל אשר מנסה לבחון את הקשר הטקסטואלי בין אופרות הסבון והטלנובלות לבין המקום שבו הופקו – ישראל. המחברת שואלת האם ניתן למצוא בטלנובלות ובאופרות הסבון הישראליות את מאפייני המקום; או לחלופין, בהיעדר מאפיינים איקונוגרפיים ספציפיים הנובעים מההוויה המקומית – האם ניתן לומר שסדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים מתרחשות ב"אי-מקום", ועקב כך מנותקות מהמקום שבו הופקו. נוסף על חשיבות הממצאים הטקסטואליים בנוגע לייצוגי המקום, מסקנות הספר עשויות להעשיר את הדיון על אודות הפקות המקור בישראל. מהי הפקת מקור הזכאית לתקציבים ולתמיכה ממשלתית? האם "הפקת מקור" משמעותה הפקה מקומית, דוברת עברית, בהשתתפות שחקנים ישראליים בלבד? או שמא מדובר בהפקה שמלבד הפרמטרים האלה, צריך שיהיו לה סממנים ייחודיים, שהם חלק מהשיח התרבותי, הגיאוגרפי, הכלכלי והפוליטי המאפיינים את המקום שבו הופקה הסדרה?
רסלינג
מאת: יערה גיל-גלזר
תיאור: ספר זה עוסק במפעל התיעוד הידוע ביותר בהיסטוריה של הצילום – פרויקט הצילום של המינהל לביטחון החקלאות (ה-FSA). במסגרת פרויקט זה, שהיה אחד מיוזמות הניו-דיל לשיקום השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית, צולמו כ-175,000 דימויים שתיעדו את קבוצת האוכלוסייה האמריקאית המוחלשת ביותר באותה תקופה – פועלי החקלאות. אדוארד סטייכן טען שתצלומי ה-FSA טעונים ב"דינמיט אנושי". ואכן, התוצרים התרבותיים הרדיקליים ביותר אשר מגשימים פוטנציאל זה הם ספרי הצילום התיעודיים הביקורתיים שיצאו לאור בין השנים 1938-1943. הם היו תוצריהם של שיתופי פעולה בין צלמי/צלמות FSA (בין השאר ווקר אואנס ודורותיאה לאנג), ראש פרויקט הצילום ומעצבו הוויזואלי, לצד מחברים מתחומי השירה, הספרות ומדעי החברה. על בסיס הקונטקסט ההיסטורי-תרבותי המקיף אשר נפרש בחלקו הראשון של הספר, מוצגים בחלקו השני ארבעה עיונים מעמיקים בספרי צילום תיעודיים, מלווים בדוגמאות ויזואליות רבות ובניתוח יסודי ורגיש של רטוריקת דימוי-טקסט. הספרים מפורשים כנרטיבים המוחים נגד המערכת הקפיטליסטית הדורסנית, נגד ניצולם של פועלי החקלאות העניים – "האנשים הנשכחים" – ונגד גזענות ואפליה. התצלומים משמשים בהם הן כעדות אקטואלית והן כדימויים סימבוליים שבאמצעותם נבחנים באופן ביקורתי האתוס האינדיבידואליסטי ומיתוסים כמו "האיכר האציל" או "הנדידה מערבה". לאור "המפנה התיעודי" ו"המפנה החברתי" הבולטים בצילום ובאמנות העכשוויים, ולאור העניין המחקרי המתעורר סביבם, לספרה של יערה גיל-גלזר חשיבות רבה בבוחנו את אחד המקורות ההיסטוריים הבולטים של התיעוד החברתי. בספר מוצגת תקופה מרתקת, שבה המושג "צילום תיעודי" עצמו התגבש והתעצב על ידי קשת רחבה של אמנים ואנשי רוח. ספר זה פונה לקהל רחב המתעניין בצילום, בהיסטוריה של הצילום, בהיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של ארצות הברית בתקופת השפל והניו-דיל, כמו גם בתרבות ויזואלית של מחאה חברתית.
רסלינג
מאת: פנינה רוזנברג
תיאור: "זו תערוכת האמנות היהודית היחידה המתקיימת עתה באירופה". דברים אלה, שנכתבו בספר המבקרים של תערוכה שהתקיימה באחד המחנות בתקופת השואה, משקפים נאמנה את מצבם של האמנים הכלואים בתקופה זו. בשטחי הכיבוש הנאצי הוגדרו אמנים רבים כלא-רצויים, ויצירותיהם נאסרו לתצוגה. באירוניה של הגורל, המקום היחיד שבו יכלו האמנים המנודים ליצור היו המחנות, שבהם הפכה יצירתם לכלי מחאה. ספרה של פנינה רוזנברג, אשר מציג את המנעד הרחב של האמנות בתקופת השואה – מתיאורים ריאליסטיים של חיי היום-יום עד ציורי קומיקס חתרניים – הוא פרי מחקר ראשוני הבוחן את הפעילות האמנותית הייחודית הזאת, שבה משתקפים החיים מאחורי גדרות התיל.

השואה מוסיפה להיות נוכחת בעבודות אמנות בנות זמננו פרי יצירתם של אמנים בארץ ובעולם, גם אם על פי רוב לא חוו אותה אמנים אלה על בשרם. היצירות, אשר מקיפות את כל תחומי המבע האמנותי הפלסטי, משלבות לא אחת תצלומים ארכיוניים לצד תמונות הלקוחות מאלבומים משפחתיים ויצירות אמנות שיצרו אמנים בשואה, ובאופן הזה יוצרות דיאלוג מרתק בין היסטוריה לזיכרון.

עימות מרתק עם העבר מתקיים בעשורים האחרונים גם באמנות הנצחת השואה בגרמניה, אשר מבקשת באמצעות תרבות ההנצחה העשירה למלא את החלל העמוק שהותירה העלמתם של היהודים ממרחב הרייך השלישי. באמצעות מבעי ההנצחה, שהיו לחלק מנוף הזיכרון שלה, מתקיים עימות יום-יומי של התושבים עם צלו הכבד של העבר הנוכח במקום.
רסלינג
הצג עוד תוצאות