מאת:
בן הרצוג
תיאור:
מסוף המאה ה־20, אזרחים ישראלים רבים מנסים להשיג אזרחות כפולה. המושג “אזרחות כפולה&rdquo, (Dual Citizenship) מתאר באופן מילולי אדם אשר יש לו שתי אזרחויות, אך הלכה למעשה מצביע על אדם המחזיק ביותר מאזרחות אחת. בעבר, התפיסה הלאומית התנגדה לסטטוס זה, ולכן רוב מדינות העולם נאבקו להעלימו. עם זאת, כבר מחקיקת חוק האזרחות המקורי בשנת 1952, מדינת ישראל מתירה לישראלים להחזיק יותר מאזרחות אחת. מטרתו העיקרית של ספר זה היא להציג ולהסביר את הפער בין התפיסה התרבותית ההגמונית, שהתנגדה לאזרחות כפולה, ובין המדיניות הישראלית אשר אישרה סטטוס זה.
הספר בוחן את הקשר הקיים במדינת ישראל בין הממד המשפטי, המאפשר אזרחות כפולה, לבין הממד התרבותי, אשר מאמץ תפיסות הקושרות בין לאומיות לאזרחות בלבדית. הספר עומד על שינוי היחס לאזרחות כפולה בישראל במהלך השנים ועל הדרך בה ניתן להסביר שינוי זה.
על בסיס תיאור היסטוריית החקיקה של חוק האזרחות הישראלי והדיונים סביבו, כמו גם בעזרת ניתוח ממצאים משלימים, כגון תכתובות משרד החוץ או התייחסויות תקשורתיות, מוצעת הטענה כי היחס לאזרחות כפולה בישראל משלב שיקולים פרגמטיים עם שיקולים סמליים. התקבעות הנהלים המסדירים אזרחות כפולה בישראל, המשמעויות התרבותיות של נהלים אלו, שעתוק התרבות הפוליטית הישראלית והשינויים שחלו בה עם השנים , מושפעים משילוב של גורמים, ביניהם צרכי האידיאולוגיה הפוליטית הישראלית־ציונית, פלגנות פוליטית ומפלגתית וטעמים הכרוכים במערכת הבינלאומית.
ד”ר בן הרצוג הוא מרצה בכיר במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב וראש התוכנית הבינלאומית ללימודי ישראל ע”ש וודמן־שלר. מחקריו על מוסד האזרחות מתפרסים על מספר תחומים (סוציולוגיה, מדע המדינה, משפטים והיסטוריה) ועוסקים במקומות שונים (ישראל, ארצות הברית וקנדה). בטרם הגיע למכון השתלם כפוסט־דוקטורנט באוניברסיטאות ייל והרווארד.