נמצאו 251 ספרים בקטגוריה
לכל הספרייה
מאת: רות דורות
תיאור: אף על פי שרוב האנושות מחשיבה את הפנים כמשקפות העיקריות של אופי האדם, מחקרים הוכיחו שהיד היא האיבר שעליו ניתן לסמוך ביחס לניתוח האישיות, מכיוון שלא כמו הבעות הפנים, צורת היד, מרקמה, קוויה ותנועותיה נשלטות על ידי המודעות-תודעה. ספרה של רות דורות – אשר תחילתו ביד האל ב"בריאת האדם" למיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית וסיומו ב"יד הבורא" לאוגוסט רודן – עוסק במרכזיותה של היד במבחר יצירות אומנות (ציורים ופסלים) שבהן היא משמשת בתפקיד מעשי, פרשני, רגשי וסמלי, בקונטקסט של מוסכמות או של מחוות חברתיות, פוליטיות או כאלה הלקוחות מתחום הנימוסים וההליכות. ללא התייחסות לתפקודן של הידיים ביצירות אלו תהיינה הבנת היצירה ופרשנותה לוקות בחסר. מאחורי פרגוד הספר מסתתרות ידי האומנים היוצרים, יוצרי הידיים. בתארו את יד האל הבוראת את אדם הראשון ב"בריאת האדם", ג'ורג'ו וזארי (הצייר, האדריכל והסופר) מתייחס לידי האומן שציירו את אותה יד כאל "ידיים אלוהיות", ובכך הוא משווה בין היד היצירתית של הצייר, אשר לה היבט אלוהי, ליד הבורא, אשר אותו הוא מכנה "הארכיטקט השמימי". כמה מאות שנים מאוחר יותר, בהכירו את אוגוסט רודן, המשורר ריינר מריה רילקה מתייחס לכוח היצירתי רב-העוצמה שטמון בידי האומן אשר באות במגע ישיר עם החומר ללא תיווך של עט או מכחול: "הפֶסל נכנס לתהליך טרנספורמטיבי, שם החומר הבלתי מעובד 'מיתרגם לשפת הידיים'". על פי רילקה, ידי האומן בעלות ההארה, המלאות הבעה, עוצמה ורגש, הן "ערוצים ישירים המוליכים מהמוח כלפי חוץ בהיותן מכשירי השראה, חלומות וזיכרונות".
רסלינג
מאת: אורנה קסטל
תיאור: דווקא באמצעות חשכת אולם הקולנוע ניתן לומר משהו על חשכת המפגש הפסיכואנליטי. הקסם נגלה מתוך ההבדל – בין אורו של המסך לחושך שבו נתונים הצופים. כך גם באנליזה: הלא-מודע מופיע כאלומת-פנס, סודק בחשיכה, עבור מי שמוכן לצפות. תשוקת הבמאי, כמו זו של האנליטיקאי, מניעה משולש של ארוטיקה (צופה-במאי-סרט), שבו הקולנוע משמש כאחר אנליטי, ספיח דיפלומטי בן-זמננו. בעוד שנהוג לחשוב שבקולנוע "הכול אפשרי", מעניין לגלות כיצד אטימות המסך הלבן דווקא עוצרת את ה"אין-גבול" של המבט הספקולרי – המשלב הדמיוני של לאקאן.

אובייקט התשוקה נודד מהקולנוע לפסיכואנליזה, מהבמאי לצופה, מהאנליטיקאי לאנליזנט, כשהאפשרות לומר כרוכה תמיד בתנועה. אצל הכותבת מדובר, קודם כל, בתנועת – שפה. לכן, גם אם לאקאן, איריגארי, קריסטבה וז'יז'ק הם המורים הטקסטואליים, הרי ששפעתם המילולית היא רק קרש קפיצה (טרנספרנסיאלי) לביטוי האסתטי, הלירי, שמפציע במפגש הנוכחי; הזדמנות לעורר את השפה בחידושי לשון, להשתמש בחומרי גלם כפעולת האומן הרוקם פסיפס ייחודי מכל הבא לידו.

הקפיצה הרציפה, והבו-זמנית, מהקולנוע לאנליזה וחזרה, כמו על טבעת מוביוס, מזמינה לטעימה מהנסתר הקליני המתקשה להימסר – להיות מדווח ומופץ. לאור שקיעת נוכחות המפעל הפרוידיאני אשר מוחלפת בפתרונות המוניים וגורפים של התעשייתי והממוכן, מוצעת כאן אפשרות חזרה אל הידע הפרטיקולרי, הפרסונלי, הגנוז והמוצפן. זו דרך להעשיר ולדמיין את התיאוריה כך שלא תחנוק ותגזול את החירות של ה"לעשות עם האין". לעשות כנגד, למרות ויחד עם הקיום המותנה – זהו תוצר הלוואי של מתנת האנליזה, מתנת הקולנוע.
רסלינג
מאת: נירה טסלר
תיאור: ספרה של נירה טסלר עוסק במוטיב הפרח באמנות של נשים שהשתייכו לזרם המודרניסטי החל מהמאה ה-19 ועד ימינו. בתחילה מובא דיון במשמעותו הסמלית של הפרח בטקסטים קנוניים דוגמת "שיר השירים", אשר בו משולה האהובה ל"שושנה בין החוחים" ול"גן נעול". דימויים אלגוריים אלה חלחלו במרוצת הדורות לאיקונוגרפיה הנוצרית, עטפו את דמותה של מריה במטפורות מרהיבות וזכו לביטויים בשדה האמנות הפלסטית במהלך המאות ה-12 עד ה-19. במרכז הספר מובא דיון על אודות משמעות השינוי שחל באופן תיאור הפרח באמנות נשים אמריקאיות אוונגרדיות במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, בשלושה מרכזים מודרניסטים: ניו-יורק, קליפורניה, מקסיקו. נירה טסלר מסבירה כיצד יוצרות מודרניסטיות מתחומים שונים, דוגמת גלספל, שטטהיימר, או'קיף, פלטון, קנינגהם, מת'ר, מודוטי וקאלו, אשר היו מודעות לסמליותו הדתית של הפרח ביהדות ובנצרות, הפכו אותו לדימוי אלגורי אשר מייצג את האישה החדשה, המודרנית, בעלת העמדות האינדיבידואליות. זו פרשנות נרחבת למהותו, סמליותו ותפקידיו החדשים של הפרח בגישה נועזת ומקורית, בהקשר של מאבק הנשים להשגת זכות הבעה והצבעה. הספר נחתם בהצגת עבודות של יוצרות אמריקאיות פמיניסטיות עכשוויות, דוגמת שיקגו ושפירו, אשר מבצעות מחוות לאותן יוצרות מודרניסטיות באמצעות דימוי חדש ונועז של הפרח, תוך כדי שימוש בחומרים "נשיים" ובטכניקות חדשניות – בבחינת חיבורן אל אימהותיהן הרוחניות.
רסלינג
מאת: יעל מונק, אורנה לביא-פלינט, איתי חרל"פ
תיאור: פיקציה: מבחר מאמרים על הדרמה הישראלית בטלוויזיה חוקר את הדרמות ואת סדרות הדרמה בטלוויזיה הישראלית. המאמרים בספר נעים על ציר כרונולוגי - מהקמת ערוץ ציבורי אחד בשלהי שנות השישים, דרך המעבר לעידן רב-ערוצי, עד האלף הנוכחי, שדרמות, פורמטים ויוצרים ישראליים נהנים בו מהצלחה ברחבי העולם. פרקי הספר בוחנים את היחסים המורכבים בין החברה והתרבות בישראל ובין הדרמה הטלוויזיונית ששיקפה אותן, הגיבה להן והשתתפה בעיצוב ובשינוי שלהן. לספר מבוא נרחב שמציג סוגיות מפתח בלימודי הטלוויזיה בעולם ובישראל ואת ההיסטוריה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה. מאמרי האסופה עוסקים בין היתר בשאלות של מקום ומרחב, פס הקול בדרמה הישראלית, זהות ולאום, היסטוריה, טראומה ונוסטלגיה, טרור וסדרתיות, ייצוג הפלסטינים בטלוויזיה הישראלית, זהות מזרחית, יהדות וטלוויזיה ויצירותיהם של ג׳אד נאמן ורם לוי. עם הדרמות הנדונות בספר נמנות חדוה ושלומיק 1971, מישל עזרא ספרא ובניו, האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, פלורנטין, בת ים - ניו יורק, חִרְבּתֶ חִזעְהָ, מר מאני, רצח מצלמים, הבורר, חטופים, פאודה, התסריטאי, תמרות עשן, עקרון ההחלפה, מרחק נגיעה, סרוגים, שטיסל, אורים ותומים, הנערים וזגורי אימפריה.
עם עובד
מאת: מלכה בן פשט
תיאור: אוריינות חזותית ניכרת ביכולת ליצור, לפרש ולהבין ביטויים חזותיים. בדומה לאוריינות לשונית, יש לשאוף אליה ולשכללה בהתמדה באמצעות תהליכי חשיבה ויצירה. אוריינות חזותית כרוכה בפיתוח מכלול מגוון של יכולות, מיומנויות וכשרים. במכלול התבוננות המשתוקקת לחדור לעומק הדברים הנראים לעין, מעולם התופעות ומייצוגיו, או מאלה הנחזים בעיני הרוח, הזיכרון והחשיבה. בתהליך האורייני מתרחשים קליטה, עיבוד, פענוח, פרשנות וביקורת. אלה עשויים לטייב את הקרקע למעשה היצירה, הנקשר במעגל לפעולת ההתבוננות. אוריינות חזותית נדרשת בכל תחום דעת, בשדות המדעים והאומנויות, בין שהייצוג החזותי הוא הכלי המחקרי ובין שהוא מושא המחקר או הלמידה, בין שהוא חלק מהוויית היום-יום ובין שהוא מגולם בתהליך היצירתי ובחוויית היצירה. העולם החזותי בעידן הדיגיטלי הנוכחי ספוג בהדמיות ובייצוגים חזותיים המופקים באמצעות תוכנות המשתכללות בקצב מואץ. שלל הביטויים החזותיים משרתים עולמות תוכן שונים ואף מבנים אותם. יש לכך השלכות על תופעות חברתיות, על דפוסי חשיבה, על תפיסות עולם, על אבחנות, גילויים והמצאות וכן על הלמידה. מכאן שפיתוח יכולות הנדרשות לאוריינות חזותית חיוני מאי פעם להתנהלות ולהתמצאות בסבך החיים, ההשכלה, התקשורת והיצירה. כמו כן, פיתוח אוריינות חזותית תורם להעצמת פרטים וקהילות, ובכלל זה מורים, לומדים, אנשים עם מוגבלות, קשישים ואוכלוסיות מודרות. מהותו הרב-תחומית של שדה האוריינות החזותית מתגלמת בשבעה-עשר פרקי הספר שנכתבו על ידי מיטב החוקרים מהאקדמיה הישראלית, בעלי מוניטין בזירה הבין-לאומית. הם מציגים אסופה מרשימה של מחקר חזותי בשלל תחומי דעת: חינוך, מדעים, פילוסופיה, אומנויות, תקשורת, מחקר היסטורי ולימודי תרבות. עולמות התוכן המגוונים הללו שובצו בשלושה שערים: הראשון מתמקד בבחינה תאורטית של השדה ושל ממשקיו עם שדות קרובים, השני עוסק בהדגמת יישומי אוריינות חזותית בזירות למידה וחינוך ובתרבות היום-יום, והשלישי מציג יישומי אוריינות חזותית ופרשנות בתחומי האומנויות (אומנות פלסטית, עיצוב, קולנוע ותיאטרון). לאורך הפרקים עוברות כחוט השני סוגיות יסוד בחקר האוריינות חזותית: הקשר האינהרנטי בין התאוריה לבין מעשה היצירה והעיצוב החזותי; התלות ההדדית והמתח שבין השפה החזותית לבין זו המילולית; וריבוי האופנויות המאפיין את היחסים בין המודוסים החזותיים לבין צורות ביטוי אחרות כמו מוזיקה, דיבור וכתיבה.
מכון מופ"ת
מאת: חווה ברונפלד-שטיין
תיאור: בספטמבר 1949 התקבל בכנסת הראשונה "חוק שירות ביטחון, התש"ט-1949". ספרה של חוה ברונפלד-שטיין עוסק בפניו החזותיות והמגדריות של החוק וממוקד בתצלומים של חיילות צה"ל מהשנים 1948-1968. אף על פי שתצלומי חיילות היו ועודם חלק ממארג הדימויים של התרבות הישראלית, ספר זה הוא הראשון שעוסק בתרומתם של תצלומי חיילות להתפרשותו של ה"מיליטריזם האזרחי" בישראל. הספר בוחן פרקטיקות גופניות ומרחביות אשר דרכן החוק מגולם. הדיון בתצלומים חושף תיאטרון של פעולות – תרגילי סדר, מדים ותסרוקות – אשר דרכו הלוגוס של החברה המיליטריסטית בישראל קורם עור וגידים, אוחז בגופים והופכם ללוחות החוק. חוה ברונפלד-שטיין מצביעה על תצלומי חיילות כאחד ממאפייניו התרבותיים של ה"מיליטריזם האזרחי", ומאירה על זיקות שבין גיוס נשים ותצלומי חיילות להִקסמות חברתית מצבאיות. ניתוחה חושף את תצלומי החיילות כמכשירי לגיטימציה לאתוס ולארוס, כ"גשר חזותי" ונשא של ערכים צבאיים, ליברליים ומודרניים, אך חשוב מכך כ"דרך קיצור" לעונג חזותי. התצלומים נעים על קו הרצף בין שתי מערכות ייצוג: בין "כך זה היה" ל"זה אנו משתוקקים", בין מיליטריזצייה של ספֵרה פרטית לארוטיזצייה של המרחב הצבאי. הדימוי החזותי "חיילת צה"ל" לכוד בתווך בין דימוי ה"עבריה החדשה" לדימוי הדתייה החסודה, בין דימויים של גוף חשוף לדימויים של גוף עטוף, ובין מהוגנות בורגנית למרדנות סוציאליסטית. ייצוגיה החזותיים לכודים בין האדרה להטרדה, בין מידת צניעות למידת פריצות, ובין "המשפחה הקטנה" ל"משפחה הגדולה". ספרה של ברונפלד-שטיין מצביע על היחס הארוטי שמפעפע למערכת הסמלית באמצעות תצלומי חיילות, ומסווג את התצלומים כצורת ביטוי תרבותית וייחודית של "תשוקה מיליטריסטית". דרכם משורטטות פניו הארוטיות של המיליטריזם בישראל אשר אותו מכנה הספר "מיליטריזם ארוטי".
רסלינג
מאת: אורי דורצ'ין
תיאור: מוזיקאים בישראל שאפו מאז ומתמיד להרגיש חלק מהעולם הגדול, אבל אף על פי שבכל דור נראה כאילו התנאים טובים מתמיד לעשות זאת, מתברר שהמרחק נותר בעינו. גם כיום, בעידן המכונה גלובלי, ישנו רושם שצעירים בישראל חולשים על הידע והטכנולוגיה שיאפשרו להם סוף סוף לגשר על הפער ולבטל את הגבולות – האומנם? ואם אמנם פנינו לחציית הקווים, האם אין ההגדרות הגנטיות, אלה המפרידות בין שחור ללבן, מהוות קו גבול אחרון? ספרו של אורי דורצ'ין, אשר מתבסס על מחקר של סצנת ההיפ-הופ בישראל ועל ראיונות עם הדמויות המובילות בה, מספק תשובות בלתי צפויות לשאלות אלה ואחרות. זיקה נלהבת של ישראלים לסגנון אפרו-אמריקאי נדמית במבט ראשון כנהייה בלתי מבוקרת אחר אופנה חולפת וכביטוי נוסף של הפניית עורף לערכי התרבות המקומית. ואולם, מבט אחר עשוי להראות שהבחירה במוזיקה השחורה דווקא מבטאת כמיהה למושגים ברורים של שיוך תרבותי יציב וקבוע, כזה שישראל הגלובלית והמפולגת מתקשה לספק לצעיריה. מטרתו של ספר זה אינה להפנות מבט פנימה אל ההקשרים הישראליים בלבד. באמצעות הדוגמה של יצירת ההיפ-הופ נוגע הספר בכמה מהשאלות המרכזיות המלוות את ביקורת התרבות והאמנות לאורך עשורים רבים. ייחודה של התופעה הנחקרת כאן מאפשר מבט ביקורתי על הנחות מקובלות בכל הקשור ליחס שבין תרבות ואמנות, ערך אמנותי וערך מסחרי, מחאה ואופנה. הפולומוס סביב מהותה ומשמעותה של המוזיקה השחורה (בישראל ובכלל) משמש בסיס לדיון תיאורטי חדשני ומקורי, אשר טוען לאמת האמנותית במוזיקת הפופ בעידן של קץ האותנטיות. בין לבין מאיר הספר את האופציה לכינונה של תרבות ישראלית כמרחב סולידרי, תוך כדי אימוץ אופנות שאינן ישראליות כלל.
רסלינג
מאת: מרלין וניג
תיאור: "נדחסנו לאולם החתונות שבו הופרדו הכיסאות מהשולחנות כדי לשמש כמושבים. שני מסכי ענק נתלו על הקיר המתפורר. באולם חתונות זה צפיתי לראשונה בסרט חרדי. ברגע שהמסך התמלא נשים חרדיות, הבנתי שאני עדה לחוויה היסטורית, למשהו שחייבים לתעד אותו ולספר עליו. על המסך הופיעו גיבורות לא צפויות, מזן אחר. הסרט היה נקי ותמים. הנשיות שהתגלתה הייתה מזוככת. לגיבורות המסך לא היה בימאי שיפשיט אותן, והן לא ניסו לפתות את הקהל ביצר תאוותני כלשהו. המכובדות הזו, די היה בה כדי להפנטני. אמנם היו בסרט חלקים בוסריים, ובכל זאת, בשל התפיסה הייחודית והמרתקת שהביאה עמה היוצרת החרדית של הסרט, יצאתי לאחר שעתיים ורבע מוקסמת". [מתוך: הקולנוע החרדי]

לאורך עשרות השנים שבהן התעצבה התרבות הישראלית, יצאה החברה החרדית נגד המפעל העברי-תרבותי ההולך ומתפתח. עם זאת, למרות ההתנגדות הנחרצת לכאורה, ככל שחלף הזמן החל להישמע, לצד התרבות החילונית-ישראלית, הקול החרדי הראשון בקולנוע.

בראשית שנות האלפיים מתחילה לצמוח, לראשונה בישראל, על חורבות המיתוסים וההסתייגויות, תעשייה קולנועית חרדית. תעשייה זו פועלת על בסיס ניסיונות בוסריים קודמים בתחום התיאטרון והאומנויות בכלל המיועדים למגזר החרדי; תעשייה קולנועית זו מקבלת תוקף מיוחד בגבולות המוכתבים לה בחברה החרדית (גבולות חברתיים ברורים, חוקי הלכה חד-משמעיים והיתרים שונים), ויוצרת אסכולה רעיונית חדשה בעלת מאפיינים ייחודיים שאינם מקבלים ביטוי בקולנוע האוניברסלי ו/או הישראלי. ספרה של מרלין וניג מציע, לראשונה בספרות המחקר, הצצה נדירה לקולנוע ייחודי ומרתק זה.
רסלינג
מאת: משה צימרמן
תיאור: ספרו של משה צימרמן, הסרטים הסמויים מין העין, מנסה לבדוק – לראשונה בחקר הקולנוע הישראלי – את התהליכים שבעטיים הופך סרט לפופולרי ולקאנוני. כלומר, במובן הרחב ביותר, האופן שבו הסרטים המצליחים והנחשבים ממלאים תפקיד מרכזי בשימור העוצמה של הקפיטליזם והבורגנות בישראל. על מנת להמחיש כיצד תהליכים אלו התרחשו הלכה למעשה, עוכב הספר אחר יצירת טקטיקות ואסטרטגיות שבעזרתן מתמודדות היצירות הקולנועיות עם התהפוכות שעוברות על החברה הישראלית בעשורים האחרונים. חלקו העקרוני הראשון של הספר מציע קריאה צמודה וביקורתית בסרטים שנעשו בשנות ה-80 וה-90 (בעיקר "החיים על פי אגפא", "גט" ו"חולה אהבה משיכון ג'"), מתוך כוונה להראות כיצד סרטים אשר נדמה לרגע, בצפייה ראשונה ומתמסרת, שהם ביקורתיים ביחס למציאות הישראלית, אינם אלא כלי השכחה ושיכוך של בעיות חברתיות שאותן הם מתיימרים לעורר ולפעמים גם לפתור כביכול. כלומר כיצד זה יכול להיות "שהחיים על פי אגפא", השחור לבן והאפוקליפטי, אינו אלא סרט הרגעה לאומי טוב; או מדוע, לחילופין, "חולה אהבה משיכון ג'" הוא בסופו של דבר אופציה מזרחית-גטואית-ש"סית טובה ומרגיעה עבור הבורגנות האשכנזית. חלקו השני של הספר, אשר מטשטש במכוון קטגוריות של גבוה ונמוך בקולנוע השיראלי, מבצע מהלך לוליני יוצא דופן אשר מחבר בין הקולנוע "הקאנוני" של שנות ה-80 וה-90 לסרטי הבורקס "הנחותים והפגומים אסתטית" של שנות ה-70, בעיקר תוך כדי הדגמה מפורטת על "צ'רלי וחצי" כפרדימה לז'אנר הבורקס. במובן זה, הקולנוע הישראלי העכשווי נתפס על ידי צימרמן כנאו-בורקס יאפי-מתוחכם אשר במרכזו עומד עדיין שדר אינטגרטיבי-חברתי-לאומי – כמו זה שעמד ברוב סרטי הבורקס לדורותיהם.
רסלינג
מאת: רעיה מורג
תיאור: מהו קולנוע פוסט-טראומטי? כיצד כותב הקולנוע את ההיסטוריה מנקודת המבט של המנוצחים? ספרה המרתק של רעיה מורג הוא מחקר ראשון מסוגו אשר עוסק בקולנוע ובטראומה של תבוסה במלחמה. על מנת לעמוד על הקשרים המורכבים בין קולנוע לטראומה, הספר מנתח את תגובת הקולנוע המערב גרמני החדש לטראומת התבוסה במלחמת העולם השנייה ואת תגובת הקולנוע האמריקאי לטראומת התבוסה במלחמת ויטנאם. בלב הדיון מתוארים האופנים אשר לפיהם הקולנוע הפוסט-טראומטי מתווך בשתי החברות הנדונות תהליכים חברתיים של הדחקה, השכחה, פריצה לאחר תקופת חביון והכרה בוודאות התבוסה. באמצעות חקירה וניתוח של ייצוגי הגוף, הגופניות, והמיניות עולה בשני הקורפוסים דיוקנו של הגבר המובס. בשני הקורפוסים ניתוח הגבריות הוא בעל משמעות פוליטית מרחיקת לכת בשל הקשר ההדוק בין ייצוג גבריות והטרו-נורמטיביות לבין ביטוי ערכים לאומיים וגזעיים. בשני הקורפוסים עולֶה מעשה יצירה אשר מפרק את עולם הערכים שהוביל למלחמה ומציג עולם ערכים תחליפי מובחן. בניגוד למחקר הרווח, רעיה מורג טוענת שתהליכי פירוק הגבריות והצגתה כמעוותת, רדופה ובזויה מוכיחים את נוכחותו של ממד מוסרי בשתי התרבויות הנדונות.
רסלינג
מאת: איתן מכטר
תיאור: הוראת המונח "תרבות חזותית" כוללת את החוויה החזותית, את האמצעים והאפשרויות לייצר אותה ובעיקר את הדיון המנסה לברר את מהותה. האתגר הניצב היום בפני החינוך החזותי הוא להתמודד עם הנטייה המקובלת לראות את הדימוי כשקוף וכמובן מאליו למתבונן. לעתים קרובות נתפס הדימוי כשקול למציאות, והפער בין "מציאות אובייקטיבית" לאופן הייצוג שלה אינו תמיד מובן דיו. כשם שהשפה המילולית התבקשה לתאר ולהבין תופעות בעזרת מערכת מקודדת היטב, כך גם נדרשת התרבות החזותית לייצר שפה שבאמצעותה ניתן להעביר מסרים, לפרש, לבטא רגשות ולהזדהות, להסתייג, לבקר וליצור מניפסט אישי, חברתי ופוליטי. אסופת המאמרים אוריינות חזותית בוחנת בפעם הראשונה בעברית, בפרישה רחבה ומקיפה, את שדה האוריינות החזותית מההיבטים הפילוסופיים, המחקריים והפדגוגיים. 21 מאמרי הספר מקיפים מכלול שלם של תחומי יצירה חזותית, מתוך כוונה לגבש בסיס רחב, תיאורטי ומעשי, כמו גם להבנה ולפיתוח של אופני יצירה ודרכי ביטוי חדשים. האוריינות החזותית, כמו האוריינות המילולית, מחייבת בנייה משולבת של יכולת פרשנית של טקסט חזותי לצד התנסויות מבוקרות של תהליכי יצירה עצמאיים. לאור החשיבות ההולכת וגדלה של התקשורת החזותית ביצירה ובהפצה של תרבויות, רעיונות וערכים בחברה המערבית ובישראל, נדרשו כמה מבכירי המרצים של המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה ומחוצה לו להעלות על הכתב את שיטתם בהוראת תחומי היצירה, לצד דיון בדילמות מרכזיות ביחס לאוריינות חזותית. אסופת המאמרים מציגה מגוון של נושאים הקושרים את תחומי היצירה החזותית לסביבה החברתית ולהתפתחויות הטכנולוגיות העדכניות.
רסלינג
מאת: איילת ברגור
תיאור: בשנת 1996 עלו לאוויר לראשונה שתי אופרות סבון בהפקה מקורית ישראלית: "רמת אביב ג'" ו"כסף קטלני". שתי הסדרות שודרו פעם בשבוע, בין השעות 20:00 ל-21:00. הפקתן הייתה, למעשה, יריית הפתיחה של תעשיית אופרות הסבון והטלנובלות הישראליות. 12 סדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים, שהופקו בין השנים 1996-2006, מייצגות עשר שנות יצירה ישראלית מקורית באחד הז'אנרים הטלוויזיוניים הפופולריים ביותר בעולם. אופרות הסבון והטלנובלות שהופקו בישראל הפכו עם השנים לגורם משפיע על הרגלי הצפייה של הציבור הישראלי. ספרה של איילת ברגור הוא המחקר הראשון בישראל אשר מנסה לבחון את הקשר הטקסטואלי בין אופרות הסבון והטלנובלות לבין המקום שבו הופקו – ישראל. המחברת שואלת האם ניתן למצוא בטלנובלות ובאופרות הסבון הישראליות את מאפייני המקום; או לחלופין, בהיעדר מאפיינים איקונוגרפיים ספציפיים הנובעים מההוויה המקומית – האם ניתן לומר שסדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים מתרחשות ב"אי-מקום", ועקב כך מנותקות מהמקום שבו הופקו. נוסף על חשיבות הממצאים הטקסטואליים בנוגע לייצוגי המקום, מסקנות הספר עשויות להעשיר את הדיון על אודות הפקות המקור בישראל. מהי הפקת מקור הזכאית לתקציבים ולתמיכה ממשלתית? האם "הפקת מקור" משמעותה הפקה מקומית, דוברת עברית, בהשתתפות שחקנים ישראליים בלבד? או שמא מדובר בהפקה שמלבד הפרמטרים האלה, צריך שיהיו לה סממנים ייחודיים, שהם חלק מהשיח התרבותי, הגיאוגרפי, הכלכלי והפוליטי המאפיינים את המקום שבו הופקה הסדרה?
רסלינג
מאת: יערה גיל-גלזר
תיאור: ספר זה עוסק במפעל התיעוד הידוע ביותר בהיסטוריה של הצילום – פרויקט הצילום של המינהל לביטחון החקלאות (ה-FSA). במסגרת פרויקט זה, שהיה אחד מיוזמות הניו-דיל לשיקום השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית, צולמו כ-175,000 דימויים שתיעדו את קבוצת האוכלוסייה האמריקאית המוחלשת ביותר באותה תקופה – פועלי החקלאות. אדוארד סטייכן טען שתצלומי ה-FSA טעונים ב"דינמיט אנושי". ואכן, התוצרים התרבותיים הרדיקליים ביותר אשר מגשימים פוטנציאל זה הם ספרי הצילום התיעודיים הביקורתיים שיצאו לאור בין השנים 1938-1943. הם היו תוצריהם של שיתופי פעולה בין צלמי/צלמות FSA (בין השאר ווקר אואנס ודורותיאה לאנג), ראש פרויקט הצילום ומעצבו הוויזואלי, לצד מחברים מתחומי השירה, הספרות ומדעי החברה. על בסיס הקונטקסט ההיסטורי-תרבותי המקיף אשר נפרש בחלקו הראשון של הספר, מוצגים בחלקו השני ארבעה עיונים מעמיקים בספרי צילום תיעודיים, מלווים בדוגמאות ויזואליות רבות ובניתוח יסודי ורגיש של רטוריקת דימוי-טקסט. הספרים מפורשים כנרטיבים המוחים נגד המערכת הקפיטליסטית הדורסנית, נגד ניצולם של פועלי החקלאות העניים – "האנשים הנשכחים" – ונגד גזענות ואפליה. התצלומים משמשים בהם הן כעדות אקטואלית והן כדימויים סימבוליים שבאמצעותם נבחנים באופן ביקורתי האתוס האינדיבידואליסטי ומיתוסים כמו "האיכר האציל" או "הנדידה מערבה". לאור "המפנה התיעודי" ו"המפנה החברתי" הבולטים בצילום ובאמנות העכשוויים, ולאור העניין המחקרי המתעורר סביבם, לספרה של יערה גיל-גלזר חשיבות רבה בבוחנו את אחד המקורות ההיסטוריים הבולטים של התיעוד החברתי. בספר מוצגת תקופה מרתקת, שבה המושג "צילום תיעודי" עצמו התגבש והתעצב על ידי קשת רחבה של אמנים ואנשי רוח. ספר זה פונה לקהל רחב המתעניין בצילום, בהיסטוריה של הצילום, בהיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של ארצות הברית בתקופת השפל והניו-דיל, כמו גם בתרבות ויזואלית של מחאה חברתית.
רסלינג
מאת: פנינה רוזנברג
תיאור: "זו תערוכת האמנות היהודית היחידה המתקיימת עתה באירופה". דברים אלה, שנכתבו בספר המבקרים של תערוכה שהתקיימה באחד המחנות בתקופת השואה, משקפים נאמנה את מצבם של האמנים הכלואים בתקופה זו. בשטחי הכיבוש הנאצי הוגדרו אמנים רבים כלא-רצויים, ויצירותיהם נאסרו לתצוגה. באירוניה של הגורל, המקום היחיד שבו יכלו האמנים המנודים ליצור היו המחנות, שבהם הפכה יצירתם לכלי מחאה. ספרה של פנינה רוזנברג, אשר מציג את המנעד הרחב של האמנות בתקופת השואה – מתיאורים ריאליסטיים של חיי היום-יום עד ציורי קומיקס חתרניים – הוא פרי מחקר ראשוני הבוחן את הפעילות האמנותית הייחודית הזאת, שבה משתקפים החיים מאחורי גדרות התיל.

השואה מוסיפה להיות נוכחת בעבודות אמנות בנות זמננו פרי יצירתם של אמנים בארץ ובעולם, גם אם על פי רוב לא חוו אותה אמנים אלה על בשרם. היצירות, אשר מקיפות את כל תחומי המבע האמנותי הפלסטי, משלבות לא אחת תצלומים ארכיוניים לצד תמונות הלקוחות מאלבומים משפחתיים ויצירות אמנות שיצרו אמנים בשואה, ובאופן הזה יוצרות דיאלוג מרתק בין היסטוריה לזיכרון.

עימות מרתק עם העבר מתקיים בעשורים האחרונים גם באמנות הנצחת השואה בגרמניה, אשר מבקשת באמצעות תרבות ההנצחה העשירה למלא את החלל העמוק שהותירה העלמתם של היהודים ממרחב הרייך השלישי. באמצעות מבעי ההנצחה, שהיו לחלק מנוף הזיכרון שלה, מתקיים עימות יום-יומי של התושבים עם צלו הכבד של העבר הנוכח במקום.
רסלינג
מאת: גדעון עפרת
תיאור: אוצר גרילה הוא מעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית של גדעון עפרת, אוצר-יוצר הפועל עצמאית, על-פי-רוב בשולי האמנות הממוסדת, אורב לה, מאגף אותה, נאבק בה ופועל נגדה. הוא אקטיביסט העושה את אמנותו מכוח המחויבות לאמנות ובהכרה ש"אוצרות היא קיר ותשוקה". הוא אצר את תערוכותיו בחללים אלטרנטיביים ובאמצעים מאולתרים, לא אחת על גבול הלגיטימי, והציג תערוכות היסטוריות ואוונגרדיות, שהעלו נושאים ומגמות שלא טופלו, או קידמו מדיומים חדשים שלא היו מוכרים בישראל, כגון "מיצג" ו"מיצב" (שני מונחים שהוטבעו על-ידו), וכך שפך אור על אמנים חשובים שהודרו מההכרה הממסדית.
הקיבוץ המאוחד
מאת: גבריאל קאבאליון
תיאור: בודדים המחקרים אשר משלבים את יונג הפסיכיאטר עם פליני הבמאי. החשיפה של פליני לעולמו של יונג הביאה לתפנית משמעותית בתהליכים הפנימיים, בחלומותיו וביצירותיו של פליני, במיוחד בתחילת שנות ה-60, אז נטש את הסגנון הריאליסטי לטובת אימוץ רובד עמוק של סמלים וארכיטיפים.

ספרו של גבריאל קאבאליון מאפשר מפגש מרתק בין פדריקו פליני – חייו, אישיותו וחלומותיו – לבין הארכיטיפים ביצירותיו. הספר מקיים דיון מעמיק ביחס למספר ארכיטיפים מרכזיים: "הילד", "האם הגדולה", "האב" (הנוקשה או הנעלם), והנספחים שלהם: "הקוסם", "הליצן", "התחבולן", "הילד הנצחי", "האם הנוראית" עם תכונותיה הפיזיות המפלצתיות, וכמובן "הרמס-מרקורי האל". החיבור בין ארכיטיפים אלה ויחסי הגומלין ביניהם יוצרים את ייחודיותו של הבמאי האיטלקי הן ברובד האישי והנפשי והן ביצירתו הקולנועית.

תוך כדי דיון על ארכיטיפים והקונסטלציות השונות, נוצר חיבור בין פליני האיש ופליני הבמאי – בין המסר אשר עולה מהלא-מודע האישי לבין תהליכים אוניברסליים-קולקטיביים. מסיבה זו, ומתוך דיון במקרים קליניים, אפשר לטעון שגם היום היצירות של פליני אינן מפסיקות לחבר אותנו, כקהל צופים, מטפלים ומטופלים, לרבדים עמוקים בהווייתנו; הן אינן מפסיקות לזעזע, להפתיע, לרגש, לעורר תובנות חדשות והשראה.
רסלינג
מאת: טלי זילברשטיין
תיאור: ספר זה מבקש לבדוק כיצד בחרה הדרמה הישראלית "לעשות חיילים". הספר הוא הזמנה למסע המלווה את התפתחות דמות החייל בתיאטרון ובקולנוע הישראלים לאורך 50 שנותיה הראשונות של המדינה. התחנות הנבחרות לאורך המסע הן יצירות דרמטיות, מחזות וסרטים, אשר במרכזן דמויות מייצגות של חיילים ישראלים. ניתוח השינויים בעיצוב דמות זו לאורך השנים שופך אור על השינויים שחלו בתרבות הישראלית, כמו גם על הקשר בין הדרמה שעל הבמה והמסך לדרמה הקולקטיבית אשר בה כולנו שותפים. בלב הספר שלושה פרקים עיקריים המכונים "מערכות", מונח משותף לצבא ולדרמה: "מגנים ומתים" – דמות החייל במחזות וסרטים מעשרים שנותיה הראשונות של המדינה; "יורים ובוכים" – דמות זו בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת לבנון הראשונה; "יורים לחוד ובוכים לחוד" – דמות החייל ממחצית שנות ה-80 עד סף שנות ה-2000. הספר מציע ניתוחים מפורטים של דרכי עיצוב דמויות החיילים הנבחרות בכל אחת מהתקופות, לצד הקשרים היסטוריים רלבנטיים, חברתיים ואמנותיים.
רסלינג
מאת: ישראל המאירי
תיאור: בספרו הדרמה של האחר המיתי מציע ישראל המאירי קריאה בחמישה מחזות עבריים לאור הגות "האחר" אצל עמנואל לוינס.

הספר מציג בפני הקורא את "האחר המיתי" – טיפוס ייחודי של דמות דרמטית – אשר בהגדרתו מסתמך המחבר על מושג "האחר" אצל לוינס והוגים אחרים, כמו גם על גישות שונות ביחס למיתוס. על פי תפיסתו של לוינס המפגש עם "האחר" וגילוי פניו מתואר כמומנט דרמטי ותובעני בעל השלכות מוסריות ומטאפיזיות מפליגות. המחבר קושר בין מומנט זה ובין היבט ידוע פחות בהגותו של לוינס – התייחסותו לסוגיות פואטיות. בהקשר זה נידונה בספר תפיסתו של לוינס את האמנות כ"צל" של המציאות וכפעילות הנעוצה במיתוס. עם חדירתו כצל אל המציאות המעוצבת על הבמה, "האחר המיתי" מהפך או מגדיר מחדש תבניות ז'אנריות וסגנונות תיאטרוניים, תוך כדי חשיפת קונפליקטים בעלי משמעויות תרבותיות ומוסריות המאירות את חיינו כאן ועכשיו.

הספר מתאר את העיסוק באחרות ואת הופעותיו המשתנות של "האחר המיתי" במאה שנות דרמה עברית: הפרק הראשון מוקדש ל"מעבר לגבולין" מאת ברנר, אשר נכתב בלונדון בשנת 1907. הפרקים הבאים דנים ב"פונדק הרוחות" של אלתרמן (1962), "הכלה וצייד הפרפרים" של אלוני (1967) ו"הילד חולם" של לוין (1993), ולבסוף – "חברון" של תמיר גרינברג משנת 2007. לצד המחזות העבריים, הספר דן בייצוגי האחר ובאחרות במחזות של אוריפידס, שיקספיר, איבסן, קוקטו, אלבי ואחרים.
רסלינג
מאת: איתן מכטר, אביטל מאיה מכטר
תיאור: התרבות החזותית והשיח העיוני על אודותיה נדרשים יותר ויותר להתייחס למהפכה הפרשנית שבמסגרתה הופכת היצירה למעשה שתוכנו ומשמעויותיו משתנים לאורם של השפה החזותית ואמצעי ההפצה שלה. בספר שלפנינו שני חיבורים – הראשון מציג דיון בקריקטורה לאורן של תיאוריות פרשנות והשני עוסק בביקורת עבודות כמעשה פרשני. לשפה החזותית אמנם אין קידוד מדויק כפי שיש לשפה המילולית, אבל ניתן לראות שימוש קבוע באמצעים רטוריים מאוירים אשר כל יוצר פיתח בעבודתו, ולעיתים קרובות יש מן המשותף בין היוצרים. בספר מופיעות קריקטורות של שמואל כץ, דוש, יהושע אדרי, יוסף בס, אדם שלין, נחום גוטמן ואריה נבון. כל אחד ייצג זרם אידיאולוגי אחר בציונות, אך במידה רבה הם חלקו רטוריקה חזותית דומה. הבחירה בשנים 1929-1965 נועדה לצמצם את תקופת הבירור לעידן הפורמטיבי של הבניין הציוני שבה לעיתונות ולרטוריקה החזותית היה תפקיד חשוב בכינון התודעה. לקריקטורה מהלך דיאלקטי ולא ליניארי; ה"ראי העקום" מאפשר בדרך הגוזמה והדיספוזיציה לטעון טענות ולשקף מציאות שטרם התגלתה לנו והיא מגיחה מתוך הדמות או המעשה בדרך יעילה ומעמיקה כאחד. הקריקטוריסט מבקש, באמצעות הומור דק, אירוניה, סאטירה או אלגוריה, להציע פרשנות למציאות הנשענת על רטוריקה מאוירת וכתובה בשפה חזותית. הטענה המרכזית של הספר היא שיש לראות בקריקטורה יצירת אמנות ולא פובליציסטיקה מאוירת. השאלות המעניינת בהקשר זה הן: מהם מאפייני הקריקטורה כיצירת אמנות? האם ניתן לאפיין כללי רטוריקה חזותיים? האם יש מערכת מסודרת של בניית טיעון והנמקה שאינם מילוליים? כיצד משתקפת "רוח התקופה" בשפה ובייצוגיים החזותיים? מה מאפיין את ביקורת היצירה החזותית כשיח פרשני?
רסלינג
מאת: טל בן-צבי
תיאור: ה"נכבה", האסון אשר פקד את הפלסטינים ב-1948, הייתה ועודנה אירוע היסטורי מכונן בתפיסה העצמית ובתרבות הלאום הפלסטינית. היא הפכה לציר שעליו התכוננו הזיכרון הקיבוצי, הזהות העצמית, השיח והנרטיב הלאומיים והתביעות הפוליטיות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינה משלו. טל בן-צבי בוחנת מהו מקומה של הנכבה במבעים האמנותיים של אמניות ואמנים פלסטינים אזרחי מדינת ישראל בני שלושה דורות – מ-1948 עד ימינו. נציג הדור הראשון הוא האמן עבד עאבדי אשר למד במזרח גרמניה בשנות ה-60; חמשת היוצרים בני הדור השני שהחלו את פעילותם האמנותית בשנות ה-70 וה-80 הם וליד אבו שקרה, אוסמה סעיד, אסד עזי, אבראהים נובאני ועאסם אבו שקרה; ואילו חנא פרח, כפר בירעים, סאמי בוכארי, אחלאם שיבלי, ראידה אדון, סכנדר קובטי, רביע בוכארי, אניסה אשקר, ראפת חטאב ודוראר בכרי הם האמנים אשר מייצגים את בני הדור השלישי. מחקרה של בן-צבי ביצירות האמנים בני שלושת הדורות התפתח במקביל לפעילותה כאוצרת של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות שבהן הוצגה עבודתם של אמנים אלה. בפעילות זו, לאורך למעלה מחמש עשרה שנים, חתרה בן צבי להביא לחשיפת סיפורה המגוון והטעון של האמנות הפלסטינית אשר נוצרת בישראל, להנגישה לקהלים גדולים ככל הניתן. בכתיבה מתוך שדה תרבותי בעל מאפיינים פוסט-קולוניאליים של יחסי רוב-מיעוט ומתחים אתניים-לאומיים, בן צבי קושרת בין עבודות האמנות לשינוי המהותי בשיח הפלסטיני בישראל לאחר הסכמי אוסלו ושנת ה-50 לנכבה. הספר מהווה המחשה להשפעת שינוי שיח זה על מערכים של יצירה, פרשנות וביקורת של אמנות פלסטינית עכשווית בישראל, אך גם חותר לשנות את היסטוריית הייצוג הטעונה ואת העמדות הנובעות ממנה ולסמן לה אופק של שינוי.
רסלינג
מאת: ריצ'רד דאייר
תיאור: בספר פורץ דרך זה ריצ'רד דאייר בוחן את ייצוגם של לבנים בקולנוע, בטלוויזיה ובתרבות החזותית המערביים. הוא חוקר הבניות של לובֶן על רקע הנצרות והקולוניאליזם; את התפקיד שהגזע ממלא בטכנולוגיות של צילום וקולנוע כחלק מ"תרבות של אור" רחבה; את גבריות השרירים הלבנה בסרטי פעולה מטרזן והרקולס עד קונן הברברי ורמבו; את המגבלות החברתיות שנשים לבנות מתמודדות עימן בפנטזיות שמספרות על דעיכתה של האימפריה הבריטית; ואת הזיקה בין מוות ובין לובן בסרטי אימה ודיסטופיות מדע בדיוני כמו בלייד ראנר והנוסע השמיני. רבים בעבר הראו את התפקיד המכריע שדימויים של שחורים ואסיאתיים ממלאים בארגונו של העולם המערבי, ועד ספר זה כמעט לא זכתה הקטגוריה "לבנים" לניתוח. כמו שמצוין בהקדמה של מקסים סרבול, מחקרו של דאייר תורם תרומה מכרעת להבנת משטרי הייצוג בתקופתנו. הוא חושף את מנגנוני התרבות שיצרו את עליונות הלבנים וחיזקו אותה, ובתוך כך הפכו את הלבנים למסמנים של מה ש"רגיל", "ניטרלי" ו"אוניברסלי".
עם עובד
מאת: נורית כנען-קדר
תיאור: תולדותיה, דרכי ביטוייה ומקורות ההשראה של היצירה האמנותית, הנוצרית-כנסייתית, בארץ ישראל כמעט לא נחקרו, כל זאת בניגוד למחקר אינטנסיבי של האמנויות בתקופה הביזנטית, הממלכה הצלבנית והאסלאם המוקדם. הזנחה זו של המחקר נוגעת לכנסיות המזרחיות והמקומיות – לכנסייה היוונית אורתודוקסית ולכנסייה הארמנית במאה ה-19, כמו גם לאדריכלות ולאמנות הכנסייה הקתולית האוניברסלית בארץ בין השנים 1900 ל-1965. מסורת האמנות בקהילות המזרחיות בעת החדשה בולטת מאז המאה ה-19, בעוד שהמסורת האמנותית בכנסיה הלטינית מתפתחת בעיקר במאה ה-20. הכנסייה הקתולית ראתה את ארץ הקודש כחלק מעולמה, את העלייה לרגל למקומות הקדושים כמשמעותית וסמלית, ואת החיים והיצירה בה כחלק מתפישותיה האוניברסליות. המאמרים המכונסים בספר הזה משקפים חלק ממחקריה של קבוצת היסטוריונים של האמנות אשר בוחנת לראשונה היבטים מרכזיים באמנות הנוצרית בארץ במאות ה-19 וה-20. מספר מאמרים דנים באמנות היוונית-אורתודוקסית בכנסיית ג'ורג' הקדוש בלוד במאה ה 19 וכנסיית גבריאל הקדוש (האורתודוקסית) בנצרת במאה ה-18; הם מציעים אפשרות להשוואה בין האמנות היוונית-אורתודוקסית לאמנות הקתולית. מאמר נרחב דן בכנסיות המנזריות בנצרת ותרומתן ליצירה האמנותית בארץ, כמו למשל האדריכלות והאמנות הכנסייתית הקתולית של מנזר הכרמליטיות היחפות (1910) והכנסייה הסלזיאנית על שם ישו הנער (1926). מאמר נוסף מוקדש למחקר ראשוני של המנזר על שם סטפנוס הקדוש בבית ג'ימאל, מתוך ראיה פנורמית של תפישות מתכנניו ומחזורי הציור הנדירים של אומניו. היכרות עם פרקים מרתקים אלה בתולדות האמנות הנוצרית בארץ, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מהיצירה כאן, תוכל להביא להבנה ולשיתוף פעולה בין התרבויות החיות זו לצד זו – לטובת יצירה רב-תרבותית.
רסלינג
מאת: אלינור כרמי
תיאור: תרבות הטראנס הישראלית היא תרבות שעוסקת במוזיקת טראנס, ומאז היווסדה בסוף שנות ה-80 היא תופסת חלק נכבד בתרבות הצעירים הישראלית. תרבות זו נתפסה שנים רבות כבלתי לגיטימית, ולכן חדירתה לישראל כמעט לא זכתה להתייחסות מצד הגופים המסדירים את שדה המוזיקה הפופולרית. למעשה, מהרגע שבו המדיה הישראלית החלה לדווח על תרבות הטראנס, תוך כדי מסגורה בפאניקה מוסרית, היא נתקלה בקשיים רבים בעקבות ניסיונות מצד המשטרה, מערכת בתי המשפט והמדיה למנוע ולהפסיק את קיומה. על אף ניסיונות אלה, תרבות הטראנס ממשיכה לפעול ולשגשג, תוך כדי קיום תעשיית מוזיקה ענפה ומסיבות – בחיק הטבע ובמועדונים – אשר מתרחשות מדי שבוע והמתהדרות במוניטין וביוקרה גלובליים. ספרה החלוצי של אלינור כרמי שואף להציג לראשונה אינטגרציה של מספר מקורות מידע שיסייעו להבנה מעמיקה ומקיפה יותר של התהליך המורכב של חדירת תרבות הטראנס לישראל – האסטרטגיות של סוכנים מוסדיים בעלי אינטרסים לבלום תרבות צעירים חדשה; סיפוריהם ומאפייניהם של האנשים שייבאו ועיצבו את תרבות הטראנס בישראל – וכמו כן להוסיף על הידע הקיים בנוגע לתת-תרבות של צעירים בישראל וההליך המורכב של המעבר הבין תרבותי שהיא עוברת.
רסלינג
מאת: יונתן ונטורה
תיאור: כולנו משתמשים בחפצים מעוצבים ובמוצרי צריכה באופן יומיומי – אולם עד כמה אנחנו מכירים את עולם העיצוב התעשייתי? כיצד מתנהל תהליך העיצוב? מיהם השחקנים המרכזיים בתהליך זה? כיצד מוצר מתפתח מרעיון מופשט לכדי מוצר חומרי מוגמר? כיצד צורות וצבעים משפיעים על האופן שבו אנו מנהלים דיאלוג עם האובייקטים הסובבים אותנו? האם יש מקום באקלים החברתי-תרבותי העכשווי למעצבים אשר יוצרים אובייקטים יוקרתיים המיועדים לרוכשים ספורים? בספר ייחודי זה משתמש יונתן ונטורה בשיטות מחקר אנתרופולוגיות כדי לענות על שאלות אלה ורבות אחרות המרכיבות את העולם המרתק של העיצוב התעשייתי. ספר זה הוא תוצר של עבודת שדה שנערכה במשך שנתיים בשלושה סטודיות מרכזיים בישראל, והוא מתעמת עם השאלות הללו תוך כדי הצגת עולמם המקצועי של המעצבים התעשייתיים. כתשובה מרכזית לשאלות אלה טוען המחבר שבתקופות של משבר כלכלי ופוליטי על המעצב לחזור ולהיות מעורב בחברה שבה הוא חי ולהתמקד בייעול חייהם של הסובבים אותו, ולא לייצר בהכרח מגוון אינסופי של מוצרי צריכה יוקרתיים.
רסלינג
מאת: חיים קפלן
תיאור: פרשנות חדשנית ליצירתו של חנוך לוין מציעים פסיכולוגים בולטים בישראל. תרומתו הסגולית להבנה עמוקה של טבע האדם מודגמת בניתוח של מחזות נפלאים כמו אשכבה, מלאכת החיים, הילד חולם, הרטיטי את ליבי, חפץ, ייסורי איוב.
על בסיס ניסיונם הקליני, מצביעים הפסיכולוגים על טיבם של התהליכים שאנו עוברים במהלך צפייה במחזותיו, כשאנו חשופים לראייתו הצלולה של לוין ולניסוחיו המבריקים והנוקבים, מאוימים מהשתקפות חולשותינו במראה המלוטשת שהוא מציב מולנו. לדעת הכותבים, מן הערעור על כל מה שהורגלנו לראותו כמובן מאליו, מן המצוקה והזעזוע במפגש עם הנפש האנושית בעירום מלא, מתאפשרת פתיחות לחשיבה חדשה על עצמנו ועל חיינו.
מפרקי הספר עולה שבכוחה של ההמשגה הפסיכולוגית להראות את העושר וריבוי הרבדים המוצפנים בכתיבתו של לוין. בשונה מן האופן בו היא נתפסת לא פעם, יש בה גילויי חמלה ואמון בכוחו המרפא של הדמיון. נוכחותו הרבה של המוות מאירה את ערכם של החיים הפגיעים וברי החלוף. יצירתו של חנוך לוין, מחשובי המחזאים במאה העשרים, זוכה לפרספקטיבה מקורית ומעמיקה, השופכת אור מיוחד על השאלות הקיומיות שלוין מעורר בנו.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: טל דקל
תיאור: יצירות אמנות של נשים אשר היגרו לישראל מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה ומהפיליפינים חושפות מנעד רחב של חוויות חיים. נשים אלו נתונות בתהליך דינמי ומתמשך של הגדרת זהות מעמדית, מגדרית וגזעית-אתנית. הן מתמודדות עם נושאים הקשורים בהגירה בכלל – תעסוקה, חינוך, זהות לאומית וזהות דתית, לצד היבטים של זהותן המגדרית בפרט – אימהוּת, אלימות מינית, משטור הגוף הנשי ועוד. בעידן הטרנסלאומי לובשת ההגירה צורות חדשות, שונות מבעבר. לצד תהליכים דינמיים של הגדרת זהות, מאפשר הקיום הטרנסלאומי התנהלות סימולטנית בין מרחבים גיאוגרפיים ומדינות לאום. מצב עניינים זה משנה את היחסים בין ותיקים לחדשים, וההפרדה הדיכוטומית המסורתית בין קולטים ונקלטים מתערערת. השינויים תורמים להתהוות קבוצות וקהילות חדשות ומרובדות מאי פעם אשר מתקיימות במסגרת מדינות הלאום. מגמה זו מוצאת את ביטויה גם במדינת ישראל אשר קולטת מיום הקמתה מהגרות יהודיות מרחבי העולם המכונים עולות. בשנים האחרונות חיות בישראל גם מהגרת עבודה רבות, וכך נוצרת מציאות שהיא כר פורה לדיון המצליב תופעות מקומיות עם מגמות עולמיות של טרנסלאומיות. זהו דיון אינטרדיסציפלינרי המשלב בין מגדר, סוציולוגיה, אמנות, מדע המדינה, לימודי הגירה ועוד.ניתוח יצירות האמנות נעשה במתודולוגיה איכותנית ורפלקסיבית, תוך כדי שימוש נרחב במידע שמקורותיו באמניות עצמן, בקולותיהן האישיים ובנקודת מבטן. זהו מימוש של העיקרון הפמיניסטי אשר רואה בסיפור האישי גם סיפור פוליטי.
רסלינג
מאת: חובב רשלבך
תיאור: הגותו של רולאן בארת חיזקה לכאורה את תמת ה"אמנות לשם אמנות", המקובלת בשיח האמנותי, לכדי תחושה שביחס לביטוי האמנותי – הכול אפשרי. בספר זה מבקש המחבר להראות שלא "הכול אפשרי" ביחס למעשה האמנות האיכותי, בנקודת זמן נתונה. כלומר שהיצירה האמנותית מתאפשרת תוך כדי פעולה במרחב שבו ישנו תהליך מדוד בהרכבת המסמן – תהליך אשר נע בין מסמנים מוכרים תרבותית (ולכן ברורים) לבין מסמנים אישיים, אידיאולקטים (ולכן לא-ברורים). תזת הספר נבחנת מבעד למערך מושגים בארתיאנים אשר נע בין הגותו המוקדמת של בארת (הסטרוקטורליסטית) להגותו המאוחרת (הפוסט-סטרוקטורליסטית). הנחת היסוד של חובב רשלבך ביחס לאמנות היא שהיצירה האיכותית – זו המעוררת למחשבה חוזרת ונשנית – ממוקמת באזור גבולי, על ציר משוער, שבקצהו האחד הסימן הברור ובקצהו האחר הסימן הסתום, חסר המשמעות. הנחה זו מובילה לטענה שהיצירה האמנותית ממוקמת במקום שאינו מאפשר (תרבותית) אנרכיה גורפת מבחינת המשמעות, אינו מאפשר חוסר משמעות מוחלט. מכאן שעל היצירה האיכותית להתאפיין בנטייה לאחדות, כלומר להיות מדודה במשמעויותיה. פרובלמטיקת הספר נעה בין שתי עמדות שמתייחסות לציר ההבנה כציר ישר, חד-ממדי, אשר בנוי על יחס בינארי. על פי העמדה האחת, בנקודה מסוימת במרכז ציר ההבנה מתרחש השינוי האמנותי: שם נוצר האובייקט הסינגולרי החדש. על פי העמדה האחרת, השינוי מתרחש בקצה ציר ההבנה, בקצה הלא-ברור שבו נגמרת ההבנה המקובלת. רשלבך מבקש לברר את הסתירה בין שתי העמדות דרך מחשבת בארת ומציע להבין את השינוי ככזה המתרחש בשני המקומות.
רסלינג
מאת: דרור הררי
תיאור: מה עושה השחקן בתיאטרון? – מגלם דמות; ומה עושה המבצע בפרפורמנס ארט? לשאלה זו מוקדש הספר שהוא עיון בשאלת ייצוג העצמי בפרפורמנס ארט בן-זמננו. הפרפורמנס ארט (Performance Art) הוא אחת התופעות האמנותיות הייחודיות שצומחות בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה-20. זהו תוצר של תהליך מתמשך אשר מתרחש באמנות המערבית לאורך המאה ה-20, במיוחד במחציתה השניה, אשר בו מועבר הדגש מהאובייקט (עבודת האמנות) אל פעולת היצירה וממנה אל היוצר עצמו, אשר אט אט מחליף את האובייקט והופך להיות למצע ולנושא היצירה. כשהחלו להופיע גילוייה הראשונים של התופעה – לא ביקורת האמנות ולא התיאוריה האסתטית ידעו כיצד להתמודד עם יצירה שבה הסובייקט היוצר הוא גם אובייקט היצירה. הספר משרטט שתי מגמות עיקריות אשר הנן אופייניות לייצוג העצמי בפרפורמנס ארט: זו שצומחת בסוף שנות ה-60 אל תוך שנות ה-70 נטועה בתוך תפיסות מודרניסטיות והיא מכוונת לחשיפתה של זהות-עצמי אותנטית, נוכחת, שמסתתרת מתחת למסכות של זהות ותפקידים חברתיים. בשנות ה-80, ובצורה בולטת יותר בשנות ה-90, צומחת מגמה חדשה המפקפקת בקיומה של זהות אחת, מונוליטית ורציפה, והיא מחליפה את רעיון המקור ברעיון של ביצועיות. זו המגמה אשר בה מתמקד הספר ולגילוייה מוענק השם "מופע-העצמי". מופע-העצמי מגיב ותורם לשיח הפוסטמודרני על אודות הסובייקט המפורק וזהותו המפוברקת. ספרו של דרור הררי מציע ניתוח ופרשנות ליצירתם של אמני פרפורמנס אשר מתמקדים בטשטוש הגבול המבחין בין אני לדמות, בין מבצע למבוצע, בין עצמי ממשי לדמיוני.
רסלינג
מאת: שרון רוטברד
תיאור: ״ישנם מעט דברים בהיסטוריה האנושית שאנו מכירים היטב כמו את ההיסטוריה של העיר פריז״, כתב ולטר בנימין בפרויקט הפסאז׳ים. ואכן, אם סיפוריהן של ערים עשויים להיות משלים שלקחיהם חורגים מנסיבות הזמן והמקום, הרי אלה של פריז, שהיתה אחד המוקדים הסוערים שבהם התפתחה והתנסחה תופעת העיר המודרנית, מצדיקים תשומת לב מיוחדת. פריז שאפה להציב דוגמה, מופת ואתגר לערי מטרופולין גדולות אחרות באירופה ובאמריקה הצפונית, אך תוך כדי בנייתה הפכה, כפי שכתב בנימין, ל״הר געש מסוכן ונוהם, כור של מהפכה״. מאבקים בין מעמדות חדשים לישנים, קיטוב מעמיק בין עשירים לעניים, ניגודים שהלכו והחריפו לא רק בין העיר והכפר אלא גם בין העיר והמדינה שמקיפה אותה ־ כל העימותים והניגודים הללו התלכדו בפריז והתלקחו לכדי מלחמה של ממש בין האזרחים והשלטונות ששיאה בהתקוממות הקומונה של פריז באביב 1871 ובדיכויה הברוטלי במהלך ״שבוע הדמים״. הנה מבחר טקסטים צרפתיים העוסקים באופן כזה או אחר בעיר, בארכיטקטורה, במרחב ובמה שהצרפתים מכנים בשם ״אורבניזם״. הטקסטים הללו, מאמרים, מסות, מניפסטים, פרוגרמות ומדריכים ללוחמה אורבנית, נכתבו מנקודות מבט שונות וברגעים שונים החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-19 ועד למאה הנוכחית. השתלשלותם עשויה לשרטט מעין היסטוריה קטנה של העיר כזירה של מאבק ולפעמים אף כשדה קרב, ואולי גם להבהיר סוף–סוף מי נגד מי ועל מה המלחמה. בין אם הם קוראים לקוראיהם להילחם ברחובות, לברוח מהכלא הארכיטקטוני, ללמוד את העיר או להיכנס לבונקר, כשהם מוצגים בזה אחר זה, הטקסטים שבאסופה עשויים לסמן תנועה עקבית שבמהלכה עוברת מלחמת הרחובות והבתים מהתקוממות פיזית לביטויים של ביקורת, מחאה וחגיגה. הטקסטים הללו, הפרושים על פני כמעט שתי מאות וכמעט תמיד מתלבטים בין פעולה וכתיבה, עשויים לאמת את חששותיו של בנימין מכך שהמודרניות "לא השכילה להציב מול היכולות הטכניות החדשות סדר חברתי חדש" ושהיא רק הוסיפה ועוד תוסיף ״ייסורים נצחיים ותמיד חדשים״; הם אולי שבים ומאשררים את המילה האחרונה של אוגוסט בלנקי, הקושר הסדרתי בן המאה ה- 19 , שטען כי ״היקום חוזר על עצמו בלי סוף ודורך במקום״, אך הם גם הוכחה לכך שהמרד לא תמיד חסר מוצא, ושהוא תמיד בעל ערך. האדריכל שרון רוטברד, מחבר עיר לבנה, עיר שחורה ואברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית ועורכם של ספרים רבים, מספר הפעם את סיפורה של פריז המודרנית דרך אסופה של 44 טקסטים שאותם תרגם מצרפתית ובצדם הוסיף מבואות, מובאות, הערות ואחרית-דבר וכן 64 מפות, איורים ותצלומים. כל הטקסטים המתפרסמים באסופה רואים אור לראשונה בעברית.
הוצאת בבל בע"מ
מאת: יפה וולפמן
תיאור: בהתיאטרון של סארטר נבחנים חמישה מחזות מרכזיים של ז'אן-פול סארטר ("הזבובים", "בדלתיים סגורות", "השטן והאל הטוב", "נידוני אלטונה", "נשי טרויה") מפרספקטיבה אשר באה לידי ביטוי בהגותו ובנובלות שלו. בהציגם גיבורים בפעולה, מאפשרים לנו המחזות לעקוב אחר השתנות מושג ה"אחרים" לנוכח אירועי ההיסטוריה (הכיבוש הנאצי ומשטר וישי, מלחמת אלג'יר, המלחמה הקרה), אחר מעשיהם של בעלי כוח ושררה לצד אלה של נדכאים. הבעיות הקריטיות של תקופתנו באות כאן לידי ביטוי, ומכיוון שהתיאטרון מופנה לקהל צופים, סארטר מציג בו דרכי התמודדות עם "מצבים קיצוניים", תוך כדי קריאה למעורבות ולפעילות אקטיבית של הקהל. קריאה לפוליטי. לצד ניתוח מקיף של מבחר ראיונות שהעניק סארטר בעקבות העלאת מחזותיו, מציגה יפה וולפמן את ההתמודדות של סארטר עם תיאוריות תיאטרוניות ופרקטיקה של מחזאים בני דורו – ברכט, בקט ויונסקו. כמו כן, מוצגים המעברים מה"אחר" אל קבוצות ה"אחרים", בהם אלה המנסים לשלוט בסובייקט ואלה התלויים בו, אלה המבקשים את עזרתו ואלה הנלחמים בו. במקביל, נבדקים שלבי המעבר מה"אחר" בן החורין (ה"בשביל עצמו" הסארטרי), דרך ה"אחרים" המתים, אשר אינם פועלים לחלץ את עצמם ממצבם כשוכני גיהינום ("בדלתיים סגורות"), עד ל"אחר" שמחליט לעזור לאחרים ולהקריב את חייו. תוך כדי הצצות לפילוסופיה שלו ביחס למחזותיו, מראה יפה וולפמן כיצד סארטר מתקדם לקראת דיאלקטיקה אשר לפיה האדם כבר אינו שולט במפעלו, אלא הוא כלי שרת בידי כוחות לאומיים ובינלאומיים אשר הופכים אותו לחסר אונים; כלומר שחירות הסובייקט המפורסמת של סארטר מוטלת בספק במחזותיו האחרונים. בעקבות הנחות פסימיות אלה, בעיבוד שלו ל"נשי טרויה" מתריע סארטר מפני מעשי אדם המובילים לחיסול האנושות.
רסלינג
מאת: רועי הורוביץ
תיאור: יעקב שבתאי, שהלך לעולמו בגיל 47 בלבד, נחשב לאחד מגדולי הסופרים העברים בעת החדשה. אבל שבתאי היה גם מחזאי ישראלי חשוב, היחיד עד כה שרשם הצלחות חוזרות ונשנות בהעלאת מחזות תנ”כיים. לפניו, דרמה תנ”כית על במת התיאטרון הישראלי הייתה, כמעט תמיד, כישלון קופתי. שבתאי הפר את הקללה עם כתר בראש ועם אוכלים, מחזותיו הקנוניים על דוד המלך ועל פרשת אחאב, איזבל ונבות היזרעאלי, שזכו להפקות רבות ומצליחות, בכיכובם של גדולי שחקני הבמה העברית (יוסי בנאי, אבנר חזקיהו, יבגניה דודינה, ששון גבאי ואחרים). רועי הורוביץ מבקש להתחקות אחר סוד הקסם השבתאי, ולבחון את האופן שבו עלה בידי שבתאי להנגיש את “ספר הספרים” לקהל התיאטרון הישראלי. בחיפושיו הוא נתקל באוצר של ממש: שלושה מחזות תנ”כיים קצרים נוספים מפרי עטו של שבתאי, שלא ראו אור ולא הוצגו מעולם, ומתפרסמים כאן לראשונה. השלושה – עסקים, אהבה ומלכות – מאירים באור חדש את זיקתו של שבתאי אל התנ”ך, ומעמיקים את הערכת הישגיו כמחזאי. במרכז המחזות השונים עומדות פרשיות של שחיתות שלטונית, שמחולליה טוענים לחפוּתם, בבחינת “לא יהיה כלום כי לא היה כלום”. מסתבר כי אישים רמי־מעלה המבקשים לחמוק מן הדין אינו חדש. הוא היה קיים עוד בתקופת התנ”ך, ושבתאי מאיר את התופעה בנשכנות ובהומור סרקסטי, כהרגלו.
כרמל
מאת: יפעת נבו
תיאור: ‫ ספר זה - מקבץ של שישה מאמרי מחקר בהיבטיו השונים של התיאטרון - מציג את השקפתי, באשר למקומו של המשחק בעולמו של האדם ולמקומו של התיאטרון בתוך אותו עולם; המשחק - במובנו כחלק ממקומה של האמנות בעולמו של האדם והתיאטרון - במובנו כשפה להבנת העולם וכאמצעי לבטויה של הבנה זו. האמנות - על גווניה - נמצאת אי-שם בין המדע לבין הדת: האמן מבקש גם הוא להכיר את העולם, לדעת אותו באמת ולשתף באמת זו בני אדם אחרים, אבל תוך השתחררות מהדיסציפלינה של המדע, הפילוסופיה וההגיון, המכתיבים מסלולים מובנים ולעתים מחשקים. האמנות חושפת צוהר של הכרת העולם דרך הפריזמה של הפרט, לעתים במעין "קיצור דרך", לעתים אפילו במעין "קפיצה קוואנטית" מן השאלה על אודות הקיום של האדם בעולם הישר אל התשובה, שהיא אישית מאוד אבל גם פורצת דרך אל תובנות מפתיעות. די להיזכר בציוריו של סלוואדור דאלי את השעונים הזולגים כדי להתחיל במסע חשיבה פילוסופי באשר למהות הזמן. (יפעת גליק)
אוריון הוצאה לאור
מאת: ענבל פלד
תיאור: הספר PHOTO IS:VOICE מבקש להוות שופר לאוכלוסיות מוחלשות מרחבי הארץ, וכן לתת במה מכובדת לצילום ככלי להשמעת קול ולשינוי חברתי. תקוותנו כי הקהילות המוצגות בספר, לצד עוגנים תיאורטיים והיסטוריים, יהווה נקודת ציון לאנשי מקצוע בתחום, באופן שיאפשר למידה משותפת, ויטביע חותם על שיח הצילום החברתי.
PHOTO IS:RAEL
מאת: טוני באסילה
תיאור: בספר “מהגלות אל המסך” מוצגת תופעת הפליטים הפלסטיניים והשתקפותה בסרטי הקולנוע במדינות ערב. כתיבת הספר נשענה על השוואה בין ההיסטוריה הכתובה ובין הצגתה בסרטים. אלו עוסקים בשאלת הפליטים בין דמיון למציאות, ומציגים היסטוריה טוטאלית באמצעות הבלטת הצדדים המנטאליים, החברתיים והפסיכולוגיים בחברת הפליטים מאז לידתה. לאחר הצגת ההשתלשלות הכרונולוגית של התופעה, מלידתה ועד המאפיינים העיקריים בחיי היום-יום במחנות, פונה הספר לניתוח המבע הקולנועי בשלושה סרטים עלילתיים שעסקו בנושא: “אל-מח’דועון” (המרומים, 1972), “נאג’י אל-עלי” (1992) ו”באב אל-שמס” (שער השמש, 2004). ניתוח המבע הקולנועי מתמקד בשלוש סוגיות: דימוי האדמה, מעמד האישה הפליטה ויחסן של מדינות ערב לשאלת הפליטים. הסרטים הציגו את תופעת הפליטות באמצעות מטאפורות, אלגוריות, כללי סמנטיקה וסמיוטיקה ומשחקי מצלמה שונים. הגישה הבין-תחומית והשימוש בכלים מחקריים לצורך כתיבת הספר מציעים דרך אלטרנטיבית להצגת שאלת הפליטים הפלסטיניים.
ספרי ניב
מאת: הדס עפרת
תיאור: ספר זה סוקר תופעה אורבנית, בין-לאומית ועכשווית, של התערבויות אמנותיות שמבקשות להשפיע ולחולל שינוי במרקם החיים בעיר. מדובר ביוזמות מקומיות של אמנים, מעצבים, קולקטיבים ומרכזי תרבות ואמנות בערים רבות בישראל ובעולם. הן מצליחות ליצור מצב אזרחי חדש ומתמודדות עם האתגרים החברתיים והמרחביים שמציבה המטרופולין הפוסט-מודרנית, ובכלל זה ערי לוויין ושכונות פריפריאליות. הרשויות למדו להכיר ביתרונות החשיבה של האקטיביזם האמנותי, השונה מאופני פעולה מקובלים, ונוטות לשתף עמו פעולה. שילובם של כוחות חוץ-ממסדיים היא ניצחונה של העיר היצירתית – עיר של תושביה ושל כל הפועלים בה.
רסלינג
מאת: ברונו מונארי
תיאור: עיצוב כאמנות הוא מסע מאויר באפשרויות האמנותיות של העיצוב המודרני תחת האני–מאמין של ברונו מונארי, "לדעת לראות". מסע שמשרטט את הדרך שבה אחד המוחות הדגולים של המאה העשרים חי את האמנות שאותה יצר, ועיצב את האמנות שאותה חי.
הוצאת אסיה
מאת: אברהם עוז
תיאור: במחקר ראשון מסוגו בוחן אברהם עוז לעומקו את היחס בין התיאטרון העברי המודרני לבין הסיפֵּר שעליו מושתתת האידיאולוגיה הציונית. טענות היסוד של הספר הן שכמו בצמיחתה של כל תנועה לאומית משחר העת החדשה עד ימינו, מלווה גם אמנות התיאטרון את כינונה של תודעה וזהות לאומית, בין אם כנושאת דברה של ההגמוניה ובין אם כמתבוננת מהצד ולעיתים אף כגורם חתרני נגד ההגמוניה. בשל רצינות הקשר שנרקם בין העולם המימטי לבין המציאות בקונטקסט של כינון זהות לאומית, נבחן באופן ייחודי הקשר בין שיקוף הנרטיב הלאומי לבין הדרמה הרצינית, כשגולת הכותרת שלה היא הטרגדיה. שאלה זו הנה משמעותית במיוחד ביחס לסיפר הציוני אשר מתחילת דרכו היה אמור להתמודד עם דילמות מורכבות שנבעו מן ההקשרים המיוחדים של ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים, כמו גם מהסכסוך עם ישות לאומית מתחרה על טריטוריה משותפת.
ספר זה מתחקה אחר כמה נקודות ציון מרכזיות בדרכו של התיאטרון העברי: מהצגות החובבים הראשונות שהתקיימו במושבות העלייה הראשונה, ביפו ובירושלים, דרך מחזות שהוצגו בשנות המנדט הבריטי ומאז קום המדינה, כולל מספר מחזות מתורגמים אשר הנם רלוונטיים לנושאים הנדונים. דיונים מפורטים יותר מתקיימים במחזות דור בארץ, מחזאות השואה, לצד יצירתם של מחזאים כמו ל. א. אריאלי-אורלוף, עמוס קינן, נסים אלוני, חנוך לוין, יהושוע סובול, יצחק לאור ועוד. בכל הדיונים הללו נבחן היחס בין שאלות היסוד של הסיפר הציוני לבין הדרמה הרצינית, במיוחד הטרגדיה.
דעת : מרכז לימודי יהדות ורוחרסלינג
מאת: שמעון לוי
תיאור: בהיעדר מסורות דרמה ותיקות, נמצא התאטרון העברי החדש בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 במלכוד פורה ומרתק. עם תהליכי החילון והליברליזציה ביהדות הגולה ותחילת ההתיישבות בארץ ישראל נוצרה פתיחות גם לתאטרון. אמנות חדשה יחסית זו ביהדות נתפסה גם כבידור, אך בשנותיה הראשונות היא נרתמה בעיקר ככלי חינוכי ואידיאולוגי המגויס לשירות הציוני-לאומי ולמאבק על יצירת תרבות עברית. האופי הדרמטי של השינוי במעמד היהודים וההתיישבות בארץ לא רק הזמין קריאה מחודשת בהיסטוריה היהודית, אלא את העלאתה, תרתי-משמע, לארץ ולבימה העברית – כמובן, בלשון העברית. ספר זה עוסק בסוגיות ובנושאים בדרמה ובתאטרון הישראליים מנקודת מבט חברתית-אמנותית. הפרולוג מטפל בצמיחת התאטרון היהודי-עברי-ישראלי על רקע חילונה של החברה היהודית מראשית המאה ה-19 עד הפריחה הגדולה בישראל בימינו. תנאי היסוד לתאטרון בכלל ולתאטרון הישראלי בפרט נידונים בפרק על החלל בדרמה הישראלית. חפצים בתאטרון נידונים בפרק הבוחן את ייחוד הדרמה המקומית דרך אחד ממרכיבי עיצוב החלל – חפצי הבימה. התנ"ך והיהדות נידונים בפרק על הקדושה החילונית האופיינית לבימה שלנו. מרכיב נוסף בזהות הישראלית, היחס לערבים, למלחמות ולסכסוך המתמשך, נידון בפרק "שבויים בבדיון". הדיון בשלושה מגדולי היוצרים בתאטרון הישראלי, נסים אלוני, יהושע סובול וחנוך לוין, מעוצב על פי המכוונות המטא-תאטרונית העצמית של כל אחד מהם. פסטיבל עכו, אירוע שנתי מאז שנת 1980, נידון כמרכיב מרכזי בתמונת התאטרון בישראל. הספר נחתם באשכבה לתסכית העברי, סוגה שזכתה לעדנה עד שנדחקה לקרן זווית מפני הטלוויזיה, אך תרומתה המשמעותית לדרמה הישראלית עדיין נשמרת.
רסלינג
מאת: יהודה גרינפילד גילת
תיאור: מדוע כל עיירות הפיתוח דומות? מדוע גיבורי-על תמיד מתגוררים בניו יורק? האם שייט באנייה גורם לאנשים להתנהג אחרת מטיסה במטוס? מה הקשר בין התנין בכנרת לסכסוך הישראלי-פלסטיני? מאז ומתמיד התקיימו קשרים מורכבים בין המרחב על צורותיו השונות לבני האדם המאכלסים אותו. ערים ועיירות, קתדרלות ומוזיאונים, קניונים ושדות תעופה אינם רק מרחבים שיצר האדם אלא גם ביטויים לתפיסת עולמו, שאיפותיו והלא-מודע שלו. במובנים רבים, המרחב הוא "שפה" המתארת את החברה האנושית. ההנחה הרווחת היא שהאדריכלים הם אלו המיטיבים יותר מכול "לקרוא" את המרחב ולעצב אותו נכונה. עם זאת, נדמה שהאדריכלות היא מקצוע ההולך ומאבד מיכולת ההשפעה שלו. אם בעבר היו האדריכלים אלו שעמדו בחוד החדשנות המרחבית והפוליטית, אזי נדמה שאת מקומם של האדריכלים הולכים ותופסים מהנדסים, יזמים ואנשי טכנולוגיה ומידע. ובכן, האם תם זמנה של האדריכלות? האם יש לתחום זה מה להציע לבני המאה ה-21? שאלות אלו ואחרות נידונות בניסיון לברר מהו מקומה של "שפת המרחב" בעולם המבוסס כמעט כולו על זמן. ספרו של יהודה גרינפילד-גילת הוא ניסיון ראשון מסוגו לתאר שפה זו ולהגדיר מחדש את אחריותו של האדריכל ביצירת המציאות. ספר זה אינו מיועד לאדריכלים בלבד, אלא לכל אלה הרואים את המרחב, האדם, הפוליטיקה והתרבות האנושית כמארג אחד של קשרים, סיבות ומגמות.
רסלינג
מאת: רות מרקוס
תיאור: ספר זה עוסק בשנים 1935-1925 שבהן עזב ג'אקומטי את המודל, פסק לפסל מתוך הסתכלות ישירה בטבע ועבר לפסל מהזיכרון ומהדמיון. מפנה זה נבע ממשבר שפקד אותו כאשר עמד מול המודל ולא הצליח להמחיש בחומר את אשר ראו עיניו. מתוך כך החל מסע חיפושים שנמשך כעשור שבו חיפש פתרון אמנותי, אך במקביל, ובקשר בל-ינותק בין שני התהליכים, היה זה גם מסע אל מעמקי נפשו שהושפע במידה רבה מקשריו עם הקבוצה הסוריאליסטית ומהרעיונות של פרויד. תוך כדי מסע החיפושים ג'אקומטי עבר שלבים שונים של מעין אנליזה עצמית, כשבכל שלב חשף יותר ויותר את בעיותיו הנפשיות – חוסר יכולתו לקיים יחסי מין מספקים אלא עם זונות, יחסיו עם אהובותיו, יחסיו האדיפליים עם אמו ועם אביו וכו'. חשיפת מניעיו הנפשיים השפיעה הן על הצורה והן על התוכן של פסליו, ומסיבה זו יצר בעשור זה פסלי זוגות שביטאו מערכות של יחסי גומלין שונים בין שני המינים. כשהסתיים מסע החיפושים בתובנות אמנותיות ואישיות כאחת, הסתיימו קשריו עם הקבוצה הסוריאליסטית, הסתיים גם עיסוקו במין ומגדר והזוגות נעלמו. ג'אקומטי יצר תוך כדי מודעות לתיאוריה הפסיכואנליטית אשר הפכה לחלק מתוכן יצירתו. בטקסטים שכתב ובראיונות שנתן הוא תמרן את הצופים והמבקרים על ידי אספקה של חומר אוטוביוגרפי עובדתי למכביר, אשר בחלקו היה פרי דמיונו. באופן הזה הוא העביר רובד נוסף של תכנים והעשיר את המשמעויות של יצירתו, משמעויות שאולי לא מוצו באמצעות הכלים החזותיים בלבד, ולכן המלל הוא חלק בלתי נפרד מתוכן יצירתו.
רסלינג
מאת: נורית ליסובסקי
תיאור: צבי דקל הוא מאדריכלי הנוף הבולטים בישראל, מבני הדור שהתחנך בכורי ההיתוך האידיאולוגיים של היישוב היהודי בתקופת המנדט והחל בפעילותו המקצועית לאחר הקמת המדינה. עבודתו משתרעת על פני שישה עשורים, מ־ 1960 ועד היום. בתקופה זו השתנתה הארץ ללא הכר, ודקל מילא תפקיד מרכזי ביצירת דמות הנוף החדשה שלה. עבודתו משלבת גישה מודרניסטית לתכנון נוף, זיקה עמוקה לנוף הארצישראלי ורגישות לאדם. חסרונו של מחקר העוסק באדריכלות הנוף המקומית, כמו גם החשיבות המועטה שייחסו רבים מבני דורו של דקל, שעיצבו את הנוף הפיזי ואת התרבות המקצועית של דיסציפלינה זו בארץ, לשימור חומרי ארכיון )שהרי בהפרחת הארץ ובבניינה עסקו( הביאו לכך שרק חלק קטן מאלפי הפרויקטים שבוצעו זכה לתיעוד. הספר, בעריכת אדריכלית הנוף פרופ' נורית ליסובסקי, מציג מבטים של חוקרים במגוון תחומים - החל באדריכלות נוף, אדריכלות ועיצוב, המשך בגיאוגרפיה היסטורית וכלה בתרבות, אמנות וספרות - על עבודתו של דקל ועל שותפיו לעשייה. יחדיו, הם מצטברים לסקירה מעמיקה של ההקשרים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים שהניעו את עבודתו ושל מקורות ההשראה שהזינו אותה.
הוצאת בבל בע"מ
מאת: טלי חתוקה
תיאור: להתגורר, לאכלס, להשתכן, לחיות במקום. המציאות של סביבות מגורים עכשוויות היא רבת-פנים, מורכבת. המושג בית אינו מסמן "רק" מקלט פיזי (ואולי מעולם לא סימן) אלא הוא סמל למעמד, בחירה אידיאולוגית, הזדמנות, טריטוריה, מחסום, מקום שנבנה על ידי בני אדם ולמענם, ולכן נמצא בשינוי ובמאבק מתמידים. כיום, סביבות מגורים מושפעות משינויים גיאופוליטיים, תרבותיים וכלכליים שקשורים להגברת הניכור העירוני, עלייה בכוח וביכולת ההשפעה של קבוצות דתיות, כנופיות עירוניות, גידול אוכלוסין, וכן לבעלויות על הקרקע, חוקים וכיוצא בזה. ואכן, שלב חדש מאפיין את הדינמיקה בסביבות המגורים בערי ישראל, שלב הכולל את כל הגורמים המאפיינים קונפליקטים עירוניים עכשוויים: מתחים חברתיים ולאומיים, יוקר מחיה, מדיניות תכנון אסימטרית המשפיעה על הצמיחה של קהילות ומגזרים, שאיפות אישיות לעתיד טוב יותר וחשש גובר בקרב מקבלי ההחלטות שהאלימות תגבה מחיר כלכלי ותדמיתי גבוה. הספר שכונה-מדינה, פרי המעבדה לעיצוב עירוני באוניברסיטת תל אביב, מתחקה אחר המתחים ואורחות החיים בסביבות המגורים בישראל של תחילת המאה ה-21. הקולות שעולים מהספר מגוונים. חלקם צורמים, קולניים, מסוכסכים, בוּרים וגזעניים, אחרים הרמוניים ומפויסים. חשוב להקשיב להם כדי להבין את המקום הזה, כדי להבין את עצמנו. על רקע קולות אלו הספר מציג את המארג, מתווה רעיוני, סל של כלים וכיווני מחשבה אשר מבקש להציע רציונל אחר, איכותני, כבסיס לארגון המרחב והמשאבים בתכנון סביבות מגורים בעיר.
רסלינג
מאת: טלי חתוקה
תיאור: רובנו עובדים היכן שהוא, במקום כלשהו. שעות רבות גופינו רכון מעל מכונה, איברינו מפעילים אותה. כך, מדי יום, בסדר חזרתי. אבל הימים שלנו אינם דומים. דרישות מקצועיות, שעות עבודה, תנאי העסקה, שכר עבודתנו – כל אלה מבדילים אותנו האחד מהשני. גם סביבות העבודה שלנו שונות. נוף התעשייה הוא מגוון: רחובות, מבננים, קמפוסים, קופסאות, רכבות ומגדלים המעוצבים באופן הקשור למערך הייצור והמיתוג של המקום. נופים אשר עוקבים אחר הלך הרוח של השוק אשר קובע מי מהמפעלים ייסגר, מי יצמח ויגדל, איזו חברה תימכר לתאגיד בינלאומי או תועתק למחוז רחוק. זהו נוף העשייה, נוף זמני שמשפיע ומעצב את עולמנו. מבט על הנוף התעשייתי בישראל חושף תמונת מצב מורכבת: ריבוי אזורי תעשייה, לעתים סמוכים מאוד זה לזה, מתחרים אחד בשני ללא ראייה אסטרטגית כוללנית; חלוקה לא צודקת של המשאבים, אשר במסגרתה רשויות סמוכות לאזור התעשייה לא תמיד שותפות לרווחיו; התפשטות הבינוי בשטחים פתוחים ובזבוז משאבי קרקע; ובעיקר, תפיסה אוטונומית של אזור התעשייה והיעדר חיבור מרחבי, ניהולי או תפקודי בינו לבין המרקם העירוני. אך גם בתמונת המצב המורכבת הזאת, הנטועה בהקשר של זמן ומקום, ניתן לזהות דפוסים חזרתיים, תצורות מרחביות שעל פיהן מתפתח הנוף התעשייתי. הספר עיר-תעשייה, פרי המעבדה לעיצוב עירוני באוניברסיטת תל אביב, הוא הספר השני בטרילוגיה על הנוף הבנוי בישראל. הספר הראשון, "שכונה-מדינה", ביקש להתחקות אחר היחסים התלויים בין המדינה והאזרח בסביבות המגורים. הספר הנוכחי חושף את היחסים הגלויים והסמויים בין העיר והתעשייה. הספר מתחקה אחר הזמניות והדינמיות של סביבות העבודה ומכיר בהן כזירה של אי-ודאות. בתוך הזמניות הזאת, כמתכננים, מבקשים הכותבים לחזק את המודעות ליחסים בין העובד למקום, בין העובד לעיר.
רסלינג
מאת: רות נצר
תיאור: בסרטיהם של אקירה קורוסאווה ותיאו אנגלופולוס, מענקי הקולנוע במאה ה-20, משתקף עולם מיתי מרתק שמכיל שפע של ארכיטיפים, סמלים ומיתוסים של מעגל החיים. הניתוח המשווה של היצירות נסמך על הבנת הנפש לפי פסיכולוגית המעמקים של יונג, והוא מתמקד במוטיבים של המסע, החיפוש והשיבה הנצחית. ספר זה (שלישי שכתבה רות נצר על קולנוע בהוצאת רסלינג) מתבונן בשמונה פרקי חלומות של הסרט "חלומות" של קורוסאווה, ובמכלול סרטיו של אנגלופולס. "חלומות" של קורוסאווה מתאר את מסע האינדיווידואציה מילדות עד זקנה; הוא מתעד את הדילמות השונות של האדם, המפגשים והמאבקים עם הלא-מודע והחוויות המשמעותיות. המוטיבים בחלומות הם: כורח הפרידה מהאם, האבל על הפרידה מהאלים ומהטבע, מאבק בעוצמות כוחות הטבע ובריחה לדמיון; מאבק ברגשות אשמה ובפוסט-טראומה של קרב, מאבק בהצפה של העולם היצירתי וסכנת השיגעון; מפגש עם ההיבריס הטכנולוגי והקרינה האטומית, הסבל של ההרס האקולוגי ושיבה על עבר כפרי פשוט ומפגש מפויס עם המוות. סרטי המסע של אנגלופולוס עוסקים בחיפוש הנואש להשיב דבר-מה שהיה ואבד והוא בשורש נשמתנו. הרקע האישי לחיפוש הוא אחר האב שנעלם; מדובר גם בחיפוש אחר האישה והאהבה, כמו גם אחר המימוש היצירתי והעצמי האמיתי. באמצעות אודיסאוס ומיתוסים של יוון הקדומה משיב אנגלופולוס את היווני הפגוע ממלחמות המאה ה-20 אל שורש נשמתו במקורותיו ההיסטוריים, המיתיים והתרבותיים.
רסלינג
מאת: איבון קוזלובסקי גולן
תיאור: מלחמת העולם השנייה התחוללה גם באפריקה, למעשה בצפונה – בלוב, תוניסיה ואלג'יריה. אלא שחווית המלחמה של קהילות היהודים שחיו באזורים אלו כמעט לא באה לידי ביטוי בתקשורת ובאמנות הישראלית, שכן לפיהם מעשי הגבורה של המחתרת היהודית באלג'יריה, הגלייתם למחנות כפייה וריכוז לקראת העברתם לאירופה, החיים בברגן בלזן ומערכת היחסים עם הגרמנים, כל אלה נדמה שמעולם לא התרחשו. כתוצאה מחשיפה מועטה זו נעלמה האפשרות של המלחמה להתבסס בתודעה הציבורית בישראל ולהנחיל הבנה היסטורית מלאה של התקופה ושל חוויות העבר אצל יהודי צפון-אפריקה. ובכן, מה היו הגורמים והסיבות לכך? האמנם הסיבה נעוצה במוסדות הציוניים בלבד שדחו את הנרטיב הצפון-אפריקאי לשולי השיח על השואה בשל מספרם הקטן של הקורבנות ביחס לאסון העצום של יהדות אירופה? או שהיו אלו גם נציגי העדות שישבו בממשלות ובכנסת ישראל ולא עשו רבות למען זיכרון קהילותיהם? או שמא היו אלו האינטלקטואלים המזרחים שנטשו את זיכרון עברם הקרוב? ספר זה מנתח את מכלול הסיבות – לצד בדיקת הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שנעשו במהלך השנים בישראל – על מנת להתחקות ולהבין כיצד הפכה חווית המלחמה של יהדות צפון-אפריקה למסך של שכחה.
רסלינג
מאת: דליה בכר
תיאור: הדימוי של אפרודיטה/ונוס שימש תמיד קנה מידה ליופי הנשי, החל מתרבות יוון ורומא, דרך יצירות פיסול וציור לאורך תולדות האמנות וכלה באמנות ובפרסום כיום. דימוי זה כונן גוף אידיאלי בלתי אפשרי, רחוק מהגוף הריאלי, והוא בעל השלכות רבות עד היום על תפיסת הגוף הנשי בכל תחומי החיים; הוא גורם לנשים להתאים את גופן למודל הקלאסי על ידי דיאטה וניתוחים פלסטיים, הוא גורם לאנורקסיה ולבעיות פסיכולוגיות שנובעות מדימוי עצמי. ספר זה מציג מבחר יצירות אמנות פמיניסטיות החותרות תחת תפיסת היופי הנשי המבוססת על המודל של אפרודיטה/ונוס, תוך כדי שימוש באסטרטגיות שונות של התנגדות – גלויות או מוסוות. על ידי ניכוס דמותה של ונוס (עומדת, שרועה או כורעת) ערערו האמניות הפמיניסטיות על האיקוניוּת של הדימוי, התנגדו למודל יופי אחד והציעו ריבוי של מושגי היופי. המבוא לספר מציג את התשתית התיאורטית ליצירת קנון היופי ביוון העתיקה, לצד מיפוי העמדות הפמיניסטיות המרכזיות הנוגעות להבניית "נשיות" ו"יופי נשי". החלק הראשון של הספר דן באמנית המולטימדיה הצרפתייה אורלן (Orlan) אשר מנכסת ביצירותיה את דימויי ונוס בעזרת ניתוחים פלסטיים שהופכים למייצגים, ובכך מביאה את יצירתה לסף, להסגת גבול. החלק השני של הספר מתמקד באמנית האמריקאית חנה וילקה (Hannah Wilke) שנודעה ביופייה. וילקה, אשר חלתה בסרטן, ייצגה ופירקה את דימוי ה"האישה היפה", ועל ידי שימוש במודלים של אפרודיטה/ונוס תיעדה את תהליך אובדן זהותה וקמילת יופייה. החלק האחרון של הספר מציע יצירות נבחרות שמבטאות התרסה וחתרנות פמיניסטית ביחס לדימוי אפרודיטה/ונוס – הן מעמידות מולו את הגוף "החסר" ו"הפגום".
רסלינג
מאת: דני פילק
תיאור: ז'אנר הקומיקס מערער את ההפרדה בין "תרבות גבוהה" ל"תרבות נחותה" ומהווה שדה למאבקים הגמוניים. כנגד קריאות אליטיסטיות של תרבות עממית בכלל ושל ז'אנר הקומיקס בפרט, אנו מתוודעים לעושר התוכני והצורני של הז'אנר. אמנם רובנו מכירים בעיקר את הקומיקס של מארוול או של די.סי, אבל עולם הקומיקס הוא הרבה יותר מאשר גיבורי-על מתוצרת ארה"ב. מדובר בתחום אמנותי עשיר ומגוון בעל שפה ייחודית הכולל, בין השאר, קומיקס אירופאי ודרום-אמריקאי. כמו כן, לא מדובר ב"אופיום להמונים", שכן הפוליטיות של הקומיקס מורכבת ובעלת סתירות פנימיות, כך שהז'אנר מהווה שדה לביטוי, שעתוק ואתגור של יחסי כוח – מגדריים, מעמדיים וקולוניאליים. דוגמאות לכך הן המעבר של סופרמן מגיבור פופוליסטי בראשית דרכו לנציג האולטימטיבי של "דרך החיים האמריקאית" השמרנית בשנות ה-50 וה-60; או האופן שגיבורי מארוול, כגון ספיידרמן או איקס-מן, ייצגו את הגישה הדמוקרטית למלחמה הקרה ואת השינויים שעברו על ארה"ב בשנות ה-60. הפוליטיות של הקומיקס באה לידי ביטוי גם בקשר שבין קומיקס ההרפתקאות לבין המערכת הקולוניאלית כפי שהיא באה לידי ביטוי, למשל, בסדרות האירופאיות המוכרות "טינטין" ו"קורטו מלטזה". אם "טינטין" היא סדרה הצומחת בתוך ההקשר הקולוניאלי, הרי שהסדרה הפופולרית השנייה הדוברת צרפתית, "אסטריקס", מדגימה היטב את ההתמודדות עם המציאות הפוסט-קולוניאלית ועם ירידת קרנה של אירופה אל מול ארה"ב. קומיקס הפריפריה מיוצג בספר זה על ידי שתי סדרות ארגנטינאיות: "האטרנאוט" (הרומן הגרפי הראשון), פרי עטו של יוצר שנרצח על ידי הדיקטטורה ב-1977, ו"מפלדה" – סדרה הומוריסטית המהווה קונטרפונקט לסדרת הילדים המפורסמת "פינאטס".
רסלינג
מאת: יוסי יונה
תיאור: נוכחותו של הפוליטי בשדה האמנות היא בלתי נמנעת. הוא תמיד נוכח, בין אם באופן ישיר או בין אם באופן עקיף, בין אם באופן מרומז ובין אם באופן נוכח־ נפקד, כלומר כזה שהעדרו ממלא את החלל. הגישה המנחה את חיבור זה שוללת את הקריאה, 'אמנות לשם אמנות'. "החוויה האסתטית," כותב הפילוסוף יורגן הברמס, "משמשת אמצעי לשפיכת אור על מצב מסוים בתולדות חייו של האדם ולבחינתו..." אך לא רק זאת, באפשרותה של החוויה האסתטית לרמז גם על אופק אוטופי, זה שמבקש לחרוג מעבר למציאות הקיימת, מציאות דיסטופית, מציאות המרובה באלימות ובכאב. כלומר, בחוויה האסתטית עצמה חבוי אפוא היסוד הפוליטי שמהווה חלק בלתי נפרד ממנה ושתובע תיקון מקיף או לפחות חלקי שלה. מיזוג אופקים מבקש לחלץ יסוד זה משדה האומנות החזותית בישראל, וזאת באמצעות בחינה של מבחר מצומצם אך מגוון ממופעיו של שדה זה.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: טלי חתוקה
תיאור: יוני 2006. סיור במפעל. העיניים משוטטות על המבנה, אומדות את עוצמתו ואת איכויותיו האדריכליות. המבט אחר, המקום שונה. אינני עוד הילדה המבקרת את אביה במפעל בחופשת הקיץ. חדר האוכל ההומה, המכונות הרועשות מחרישות האוזניים, תחושת הגודל וחוסר האוריינטציה – רשמים אלה מתחלפים במבט אחר, אדריכלי, מקצועי, מרוחק. גם המראות אחרים. עדיין תחושת הגודל והעוצמה של מעטפת משוכללת, אך של מעטפת שקרביה ריקים, של חללי ייצור מצולקים בסימנים של מכונות עקורות. שקט מופתי. למרות אותות ההזנחה והפירוק הניכרים בכול, האיכויות האדריכליות והאסתטיות של המפעל עדיין נראות בכל פינה. האור הנכנס דרך הפתחים הצפוניים עושה חסד גם עם הריק. בכתיבת ספר זה ביקשתי להבין את היחס שלי למפעל, לאופן שבו השפיע על חינוכי. מחשבותיי הראשונות על סגירתו, כמו גם על בחינת הקשר בין קפיטליזם, תעשייה וסביבות עבודה, הבהירו לי שקשר זה נזנח בשיח האדריכלי והתכנוני. זניחה זו הנה מפתיעה במיוחד לאור העובדה שסביבות העבודה המעוצבות על ידי אדריכלים משפיעות על חיי היום-יום של כולנו, שהרי הן המרחב שבו מבלים רבים מאתנו את מרב שעות היום. אמנם הרציונל של סביבת העבודה העכשווית השתנה, ועמו גם שיטת התכנון וארגון מרחב העבודה, אולם אין בכך כדי להמעיט את הקשר ההדוק בין אופיו של תהליך הייצור לסביבת פועלו של העובד אלא רק לחזקו. זו סביבה פיזית המייצגת את ההיגיון הכלכלי-חברתי של המפעל או המיזם, המעוגן בתורו בתוך מערך כלכלי רחב יותר של המדינה והכוחות הגלובליים. ואולי, במחשבה שנייה, זניחה זו אינה מפתיעה כל עיקר; השיח הישראלי הנשלט על ידי השיח הביטחוני והלאומי מטשטש ומדחיק סדר יום חברתי-כלכלי. הספר עוקב אחר בניית "הבית" לתהליך הייצור ולעובדים במפעל הטקסטיל "ארגמן" ביבנה, בתוך קונטקסט של בניית הבית הלאומי ובזיקה לתהליכים הכלכליים-חברתיים שהביאו לפירוקו – תהליכים שלא הותירו חלל ריק אלא מקום אחר, מדינה אחרת.
רסלינג
מאת: טלי חתוקה, כרמל חנני, חן רוזנק, מיכאל יעקובסון, יונתן גת
תיאור: הנוף הוא בכל מקום. אך למרות נוכחותו בכל מקום, הנוף אינו נגיש לכול. עבור תושבי העיר, הטבע נמצא במרחק נסיעה ממושכת. עבורם, השהייה במרחב הציבורי, המלאכותי והמתוכנן, היא המפגש והמגע היומיומיים עם עולם הטבע. ואכן, רשויות מקומיות רבות משקיעות חלק נכבד מהונן בעיצוב המרחב הציבורי כמרחב פנאי ושהות עבור תושביהן. מרחב שמטרתו לספק ניתוק, הפסקה מהמרוץ היומיומי של החיים המודרניים. ארץ-גנים הוא ניסיון לזהות את המאפיינים של תכנון המרחבים הפתוחים בעיר בישראל ולבחון באופן ביקורתי את הגישה התכנונית בתחום אדריכלות הנוף. ספר זה אינו מציע לשנות סדרי עולם אלא לנסות להכיר את המצע הבסיסי של הגנים בעיר, של המרחב הציבורי, ללמוד מה הוא מאפשר וכיצד ניתן להוסיף לו ממדים. אין זו הגישה המקובלת של ביקורת המצאי הקיים, המצאת מושגים, "הדבקתם" למקום ובנייתו מחדש, אלא דרך התבוננות סובלנית יותר המתמקדת בשאלה מה אנו רואים, כיצד כדאי להסתכל על הדברים ומה ניתן להוסיף לקיים או לגרוע ממנו. הספר ארץ-גנים, פרי המעבדה לעיצוב עירוני באוניברסיטת תל אביב, הוא הספר השלישי והאחרון בטרילוגיה על הנוף הבנוי בישראל. הספר הראשון, "שכונה-מדינה", ביקש להבין את היחסים התלויים בין המדינה והאזרחים בסביבות המגורים. הספר השני, "עיר-תעשייה", בחן את סביבות העבודה של תושבי העיר, תוך כדי ניסיון לחשוף את היחסים הגלויים והסמויים בין העיר והתעשייה בסביבות העבודה. ארץ-גנים מתמקד ביחסים שבין תושבי העיר למרחב הציבורי. זהו ספר אופטימי. למרות הביקורת בספר על תכנון השטחים הפתוחים בעיר בישראל, ברוב ערי ישראל קיימת מודעות לחשיבותם של הגנים והפארקים בעיר, ורשויות רבות משקיעות הון רב בתחזוקה של מרחבים אלו.
רסלינג
הצג עוד תוצאות