נמצאו 272 ספרים בקטגוריה
לכל הספרייה
מאת: דפנה סרינג
תיאור: מהי כריזמה? מה מקורה? מהם מאפייניה? כיצד היא משפיעה, ואיך כל זה קשור לקולנוע? באילו תנאים עשויה הצפייה בסרטים להפוך לחוויה כריזמטית? ספר זה מציע דיון מעמיק ומקורי במרכיבי החוויה הכריזמטית אשר באמצעותם מיטיבים אומני הקולנוע לספק את התשוקה של היחיד לחבור – לטוב או לרע – לכוחות גדולים מאלה שהוא מוצא בעצמו. הכוח להקסים, להצית דמיון, לטוות חלומות, לסחוף ולעורר תשוקות טמון לא רק ביוצרי הסרטים או בכוכבים הזוהרים על המסך. הפוטנציאל הכריזמטי טמון במאפייני המדיום, בדרכי ההבעה הקולנועית ובתנאי הצפייה. לכול אלה חלק מהותי ביכולת הקולנועית לסחרר חושים, רגשות ומחשבות, לחצות גבולות של זמן ומקום, לפשוט ולעטות זהויות, לחבור, ולו רק לשעה קלה ומבוקרת, לחיים של אחרים. טיב הזיקות המהותיות בין אומנות הקולנוע לכריזמה נבחן בעיקר לאור עבודתם של פול תומאס אנדרסון, ג'וליאן שנאבל ודמיאן שאזל. בהקשר זה מתבהר חלקם של מרכיבים כמו כפילות, מרחק, פנטזיה, חלימה, אינטימיות והזדהות ליצירת האפקט הכריזמטי. במישור הדרמטי נבחנת תופעת המנהיגות הכריזמטית; העיון "בסרטי מנהיגים" מהדק את הקשר בין החוויה הכריזמטית בקולנוע לזו שמתוארת ונחקרת בתחומי דעת נוספים. בהקשר הזה נבחנים סיפורים ועלילות של מנהיגים, היסטוריים ובדיוניים, נפלאים והרי אסון. דמויות כאלה מרבות להפציע על מסכי הקולנוע הפופולרי ולעורר, בנוסף על זיכרונות ותשוקות, גם שורה של סתירות טעונות שמגרות מחשבה ודמיון.
רסלינג
מאת: רעיה מורג
תיאור: 121 שנה לאחר שפרויד תיאר לראשונה את טראומת הקורבן, הספר טראומת הכובש, הקולנוע, האינתיפאדה מציג פרדיגמה תיאורטית חדשה לדיון במלחמות בעידן הנוכחי – טראומת הכובש. האבחנה בין טראומת הקורבן, שהיא טראומה פסיכולוגית, לבין טראומת הכובש, שהיא טראומה אתית, מוליכה לניתוח מקיף של גל הסרטים החדש שהולידה האינתיפאדה השנייה.

הקולנוע התיעודי הישראלי שנוצר בתקופה זו הוא קולנוע נועז, חתרני, שתובע מקהלו לשבור את קשר השתיקה וההכחשה של עוולות הכיבוש. קולנוע זה ייחודי בכך שהוא שופך אור לא רק על הטרגדיה של הפלסטינאים תחת הכיבוש אלא גם על זו של החיילים והחיילות הישראלים הנוטלים חלק בעימות שבו הפרת זכויות אדם של אוכלוסייה אזרחית גורמת להם ל"הלם קרב מוסרי", לטראומה אתית, ללא מרפא.

רעיה מורג מראה כיצד תיאור טראומת הכובש כטראומה אתית משמעו תביעה לאחריות ולהכרה בעוול שנעשה לאחר הפלסטיני – תביעה המופנית הן אל החיילים והן אל החברה ששלחה אותם בשמה לפעולות שיטור בשטחים. בתביעתו לכינון הכרה זו, הקולנוע התיעודי מפרק את עמדת הקורבנות השכיחה בשיח הציבורי הישראלי הפוסט-שואתי, תוך כדי כך שהוא משרטט את המעבר מעידן העד הפוסט-טראומטי לעידן הכובש-מעוול הפוסט-טראומטי. היצירות התיעודיות מראות לנו שעלינו להתגבר על עמדת הקורבנות ולהכיר בעצמנו כמעוולים כדי שנוכל לממש את המחויבות המוסרית העמוקה שלנו ביחס לאחר האתני כמו גם ביחס לעצמנו.
רסלינג
מאת: ענר פרמינגר
תיאור: "הקולנוע ישתחרר בהדרגה מעריצות החזותי ויהפוך לאמצעי כתיבה לא פחות גמיש ודק הבחנה מהשפה הכתובה. בעיה יסודית בקולנוע היא כיצד לבטא מחשבה. יצירת שפה הייתה בראש מעייניהם של התיאורטיקנים והעוסקים בהיסטוריה של הקולנוע, מאייזנשטיין ועד תסריטאים ומעבדים בקולנוע המדבר". בהשראת חזון "המצלמה-עט", כפי שניסח אותו אלכסנדר אוסטרוק ב-1948, חוזר ענר פרמינגר ושואל כיצד חושבים קולנוע? כיצד מבטא הקולנוע רעיון או רגש?

עשרה סרטים ישראלים שנעשו בין השנים 2016-1968; המתח בין המילה לבין אמנות הקול והתמונה; התמודדותו של צ'אפלין עם הפסקול כחומר והתפנית מראינוע לקולנוע; אתיקה והקשר בין קולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי – כל אלה הם אחדים מהנושאים שבאמצעותם בוחן פרמינגר את כוחו של הקולנוע לחקור את עצמו ואת העולם, תוך כדי כך שהוא חוזר ומהדהד את חזונו של אסטרוק, אשר מהווה מצע משותף למגוון הרחב של פרקי הספר.

ספר זה מציע התבוננות חדשה ומרתקת על הקולנוע ועל תהליך הפרשנות שלו; בדרכו הייחודית הוא בוחן את המבע הקולנועי של הסרטים הנדונים מפרספקטיבה של במאי ויצירת זיקה הדוקה בין הפרשנות המבוססת על מבע קולנועי לבין ההתייחסויות ההיסטוריות, החברתיות, התרבותיות, הפוליטיות והפילוסופיות של הסרטים השונים.
רסלינג
מאת: דורית אמיר
תיאור: בספר ושוב להיפגש עם הצלילים דורית אמיר מציגה את תפיסתה האישית העכשווית כחוקרת, מורה, מטפלת במוזיקה ומדריכה. דרך התבוננות בדיסציפלינת התרפיה במוזיקה בעולם בכלל ובארץ בפרט היא מעלה נושאים ושאלות הנוגעים למהות המקצוע וקשורים לפרקטיקה, לתיאוריה ולמחקר בתרפיה במוזיקה. אמיר בוחנת שאלות הקשורות למקצוע ולזהות המקצועית של המטפל במוזיקה, לנוכחות המוזיקה ומקומה בחדר הטיפולים ולמשמעות המוזיקה ופרשנותה בהדרכה ובמחקר. המחברת מציגה מושגים, גישות וכיוונים עכשוויים בשדות המשפיעים על דיסציפלינת התרפיה במוזיקה אשר עיצבו את תפיסת עולמה המקצועית, כגון פילוסופיה, פסיכולוגיה, מוזיקולוגיה ומדעי המוח.

המחברת מציגה את פילוסופיית ההעצמה ומסבירה מהי רפואה סלוטוגנית; היא מתמקדת בפסיכולוגיה חיובית ובצמיחה פוסט-טראומטית; בתחום המוזיקולוגיה המונח מיוזיקינג מקבל תשומת לב מיוחדת, ובתחום חקר המוח היא מציגה התפתחויות במדעי המוח הקשורות למוזיקה. מכאן עוברת המחברת לעיסוק בדיסציפלינת התרפיה במוזיקה, תוך כדי כך שהיא מציגה גישות תיאורטיות חדשות הקשורות למושגים כגון פמיניזם, כוח, העצמה ואותנטיות. היא מתבוננת בשתי הגישות העיקריות בתרפיה במוזיקה: תרפיה במוזיקה פסיכודינמית ותרפיה במוזיקה מבוססת מוזיקה; היא מנסה ליצור ביניהן רצף ומציגה את מודל המיוזיקינג שבנתה בהקשר של תרפיה במוזיקה.

בפרק המוקדש לתרפיה במוזיקה וטראומה, המחברת מתמקדת בצמיחה פוסט-טראומטית, תוך כדי הבאת דוגמאות מעבודתה הטיפולית עם נשים שחוו טראומה ואובדן בחייהן. נושא אחר המובא בספר הוא תרפיה במוזיקה רב-תרבותית. המחברת מסבירה כיצד הניסיון שרכשה בעבודה עם עולים חדשים ואנשים מתרבויות שונות הכריח אותה להקדיש תשומת לב רבה לנושאים תרבותיים ולראות את עבודתה על הרצף שבין חדר העבודה הסגור למעורבות בקהילה. לסיום, אמיר משרטטת את האני מאמין שלה בקשר לעתיד התרפיה במוזיקה בארץ.
רסלינג
מאת: עמי שטייניץ
תיאור: עמי שטייניץ פועל למעלה מ-40 שנה בשדה האמנות הישראלית ויוצר אוצרות אלטרנטיבית לייצוג המקובל במוזיאונים ובגלריות וליחסי האמנות עם הקהל. משנות ה-80, בגלריה ׳אחד העם 90׳, בגלריות שיזם ובתערוכות שאצר בסדנאות לאמנות ביבנה וברמת אליהו ובביאנלות באנקרה ובסאן פאולו, כרוכה פעילותו בַּקהילה בשאלות של הגירה, ברב-תרבותיות ובתרבות מזרחית. ביקורת על תפיסת המערביות של ישראל הובילה להתנגדותו המוקדמת לרוח 'דלות החומר' ולפוליטיקה התרבותית של כור ההיתוך. מהלכיו בתחומי האמנות בקהילה, בחינוך, באוצרות ובפוליטיקה החברתית של השפה החזותית פרצו דרך ראשונית וחסרת תקדים בתרבות המקומית. בגלריה ׳עמי שטייניץ אמנות עכשווית׳, שפעלה כעשור (1990–2001), הוא פיתח אוצרות שיוצאת מהסטודיו אל השטח, פועלת בעומק השסעים החברתיים, ומציגה מזרחים, פלסטינים, יוצאי אתיופיה, נשים, להט"בים, מהגרי עבודה, צילום תיעודי, תערוכות עיצוב ואדריכלות חברתיות. ב-2001 סגר את הגלריה לטובת 'אוצרות ללא קירות' בהשתתפות קהילות שונות בשכונות וביישובי הפריפריה. במסגרת זו התפתחו תפיסת 'בית הספר כקמפוס תרבותי', פעילות באום אל פחם, חברות במערכת 'עדות מקומית' ­­­–­ תערוכת צילומי העיתונות והתיעוד השנתית, מסע עם קהילת יוצאי אתיופיה בפתח תקוה ושותפות עם ׳תנועת תרבות׳. לצד דרכו באמנות השתלב בארגונים החברתיים: ׳השנה ה-21׳, ׳הקשת הדמוקרטית המזרחית׳ ו׳הלה – לחינוך שווה בשכונות, בערי הפיתוח וביישובים הערביים׳. לראשונה מקובצים לכדי ספר מרשים מאמרים ורשימות פרי עטו שליוו פעולות מפתח לאורך השנים. זהו ספר חובה לאנשי ונשות אמנות וקהילה באשר הם: אמנים, אוצרים, חוקרים, פעילים חברתיים ושוחרי אמנות.
הוצאת גמא
מאת: אלי אשד
תיאור: ספר זה הוא מחקר ראשון מסוגו בתולדות העלילון ( הקומיקס ) העברי ומתאר את השינויים וההתפתחות שעבר בין השנים 2000-1935. אלי אשד, עורך המחקר, ממשיך במפעלו המרכזי, חקר התרבות הפופולרית העברית, שבו הוא עוסק שנים רבות. במחקרו מתמקד אשד בתחום הקומיקס, שנחשב במשך זמן רב שולי בתרבות הישראלית. הוא סוקר את תולדות הקומיקס העברי מהתחלותיו בשנות השלושים של המאה העשרים דרך עבודותיהם של המאייר אריה נבון (ושותפתו לכתיבה, לאה גולדברג), יעקב אשמן, פנחס שדה, הכותב והמאייר דודו גבע, אומן הקומיקס החשוב ביותר בתרבות הישראלית שפנה גם לקהל בוגר, ואורי פינק, הקומיקסאי המצליח והידוע מכולם. בעבודותיהם של יוצרים אלה משתקפות השפעות החברה והתרבות המקומית, השפעות אירועים מכוננים בתולדות המדינה והשפעותיהם של יוצרים בולטים בתחום הקומיקס העולמי, אשר חוללו תמורות רבות באפיוני העלילון הישראלי. המחקר מגלה הבדלים דרמטיים בין סיפורי העלילון, שהתפרסמו בעיקר בעיתוני הילדים, משנות השלושים (בימי המנדט הבריטי) ועד סוף שנות השבעים, ובין סיפורי העלילון שנוצרו משנות השמונים ואילך. עד סוף שנות השבעים של המאה העשרים התאפיין העלילון הישראלי בדרך כלל בגישה לאומית, פטריוטית ואוהדת בכל הקשור למדינה, מטרותיה וערכיה המרכזיים, אשר היוותה בסיס לקונצנזוס חברתי מאחד. בעיתוני הילדים טופחה דמותו של הצבר הישראלי שהיה לאחד מסמלי המדינה. מסוף שנות השבעים החלו להתפרסם בעיתונים למבוגרים עלילונים פרי יצירתו של דודו גבע, שסימנו שינוי בשיח המאפיין את העלילון הישראלי. העלילונים, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, נעשו פלטפורמה ללשון סטירית ארסית חתרנית ולעיתים משולחת רסן, המקעקעת נורמות וערכים אידאולוגיים ומנפצת פרות קדושות. עם זאת, יש לומר שאלמנטים חתרניים נון-קונפורמיסטיים שזרעו ספקות בנוגע לגישה הלאומית הדוגלת ביצירת תרבות "עברית-ציונית", צצו מדי פעם גם בשנים שבהן סוגת הקומיקס שיקפה את הקונצנזוס הלאומי. אשד מראה במחקרו כיצד הקומיקס הישראלי, למרות כיווני התפתחות אלה, הפך להיות מרכזי הרבה יותר בתרבות הישראלית הפופולרית. תרבות זו, שיש בה הרבה מן הפרוע, כאוטי, לא אתי, הנתונה להשפעות משתנות, עומדת מנגד לתרבות הקנונית, ההגמונית, ומנהלת איתה דיאלוג עשיר ומורכב. התרבות הפופולרית בנגיעה חסרת הבושה שלה בנמוך, בסנסציוני, בפורנוגרפי ובלשונה הסטירית הפרועה, הניהיליסטית וחסרת הגבולות, אומרת משהו חשוב על עצמנו, ומכניסה אלמנט של תסיסה, חוסר שקט וחוסר נחת לתרבות שלנו. זהו אלמנט חשוב ביותר, חיוני, וחשוב לחקור אותו. אלי אשד בספר הזה, כמו בכל מפעלותיו, עושה את זה.
כתב ווב הוצאה לאור בע"מ
מאת: עופר שיף, דוד גדג'
תיאור: שבעה עשר חוקרות וחוקרים ממגוון תחומי דעת בוחנים מחזות תאטרון ישראליים שעוסקים בשואה. הם רואים במחזות מעין כמוסות זמן שאוצרות דיאלוג בין מבטים שונים על השואה, כמוסות של שיח מורכב ומרובד בחברה הישראלית על השואה ועל זכרה. כיצד קבוצות שונות בתקופות שונות מגיבות להפיכת זיכרון השואה למסמן מרכזי של ה'אנחנו' הישראלי? מי מתריס, חברתית ופוליטית, נגד מקומה המרכזי של השואה בתפיסות הזהות הישראלית? עד כמה ההשתתפות במחזות השואה מסייעת לקבוצות שוליים בחברה הישראלית? כיצד התקבלו מחזות שואה שנכתבו והוצגו בארצות אחרות, תורגמו לעברית והותאמו לחברה בישראל? בשאלות אלה ואחרות עוסק ספר זה. בחינת השואה דרך התאטרון הישראלי סודקת את יסודותיהן של רבות מהבחנותינו השגורות, החוצצות בין זמנים, מקומות ומצבים. האסופה השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי מלמדת כי אין השואה אירוע היסטורי שאנו מתרחקים ממנו בהדרגה. נוכחותה עיקשת, מפעפעת ומתמידה בנו ובמקומותינו.
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב
מאת: הנרי דרייפוס
תיאור: יצירותיו של הנרי דרייפוס עיצבו את הנוף התרבותי של המאה העשרים – החל במשיבון האוטומטי הראשון, דרך שואב האבק של חברת "הוּבר", וכלה בספינת ה"אינדיפנדנס" והטלפון של "בל".

בסגנון רענן, מגובש ומושך, הספר משלב בין עצות מקצועיות, ניתוח של מקרי מבחן וסקירה של תולדות העיצוב, לצד תצלומי שחור-לבן היסטוריים ואיורים משעשעים פרי מכחולו של המחבר. המחויבות הבלתי מתפשרת של דרייפוס לשירות הציבור, לאתיקה ולאחריות עיצובית עושה את המדריך המופתי הזה לקריאת חובה למעצבים של היום.

הנרי דרייפוס נחשב לאב המייסד של העיצוב התעשייתי ולאחד המעצבים הפוריים במאה העשרים. הוא יצר אינספור עיצובים אמריקאיים פורצי דרך ושימש השראה לרבים נוספים, בהם "דגם 500" של טלפון "בל", מכשירי החשמל של "הובר", קטרי הרכבת של "טוונטיאת' סנצ'ורי לימיטד" ומכשירי הטלוויזיה מתוצרת RCA.
הוצאת אסיה
מאת: צבי אלחייני, מיכאל יעקובסון
תיאור: חדרי אוכל בתכנונה של ארנונה אקסלרוד (2019-1935) שירתו ועודם משרתים קיבוצים ברחבי הארץ, מכפר-גלעדי שבאצבע הגליל ועד גְרוֹפית שבערבה. בתור הזהב של התנועה הקיבוצית, באמצע המאה שעברה, היו חדרי האוכל מעוז חיי הקהילה בימים של שִגרה ושל חג. תחת ידיה של אקסלרוד פותחו מבנים אלה ושוכללו בהתאם לצורכי השעה, מגבלות המימון, נתוני השטח והקִרבה לגבולות המדינה.

בשנים שבהן אידיאות ופרקטיקות של שימור טרם התגבשו בתודעת התכנון בישראל, אקסלרוד ניגשה לבניינים שתכננו אבות האדריכלות הארצישראלית, ועטתה עליהם – או העמידה במקומם – מבנים תקיפים ממורשת המודרניזם המאוחר והברוטליזם. מזיגה של סוציאליזם ופרגמטיות, קווים רכים לצד צדודיות בניין עזות, שׁוֹרה על עולמה המקצועי של אקסלרוד ומנשבת גם בספר זה, המכנס לראשונה את עבודתה ומרחיב את מדף הספרים העוסקים בגילומו הבנוי של הרעיון הקיבוצי והשיתופי.
הוצאת אסיה
מאת: צבי אלחייני, מיכאל יעקובסון
תיאור: עבודתם המשותפת של משה לופנפלד (2010-1931) וגיורא גמרמן (2015-1927) נגעה כמעט בכל תחום מתחומי האדריכלות: תכנון ערים וסביבות מגורים; מבני תעשייה, ספורט ואירוח; מוסדות חינוך וספריות, תרבות וקהילה. גוף העבודה המקיף של השניים משקף את חילופי האופנות וסדר–היום התכנוני והסגנוני במחצית השנייה של המאה ה–20, ובקאנון של אדריכלות ישראל כלול לפחות בניין מייצג אחד פרי תכנונם מכל תקופה ותקופה: החל ב"בית המגירות" בבאר–שבע, נציג הסטרוקטורליזם הניסיוני של שנות ה–60; עבור בספריית בית אריאלה בתל–אביב - אחד השיאים האקספרסיוניסטיים של הברוטליזם הישראלי המאוחר ושל הבנייה המתבצרת, שנפוצה בישראל לאורך שנות ה–70 וה–80; וכלה בקריית התרבות באשדוד, מהמופעים השנויים במחלוקת של האדריכלות הפוסט–מודרנית בשנות ה–90. לופנפלד וגמרמן נמנים עם מספר לא גדול של אדריכלים ישראלים, שביקשו להתנער מן האחידות הגיאומטרית של הבנייה החדשה בארץ בעשור הראשון למדינה. עבודתם, שהותירה חותם ייחודי מובהק במרחב הישראלי המתוכנן והבנוי, התבססה כבר בראשיתה על תכנון מערכות מודולריות פתוחות–קצה, שאתגרו את התיבה הסטנדרטית של המודרניזם. דרכם בפירוק המאסות והרכבתן מחדש, הן במבנים צנועי–מידות והן בסטרוקטורות גדולות, מתגלה בספר זה - המכנס את עבודתם לראשונה בהקשר תיאורטי והיסטורי רחב - כתרומה ייחודית למורפולוגיה המשוכללת של המודרניזם הישראלי המאוחר.
הוצאת אסיה
מאת: איתמר לוי
תיאור: בתשוקת המבט הפסיכואנליזה אינה מפרשת את האמנות אלא חושבת במקביל אליה על המטרה המשותפת לשתי הדיסציפלינות – לחשוב דברים קשים לחשיבה. באמנות הדגש הוא על חשיבה חזותית, בעוד שהפסיכואנליזה מתרגמת את התמונות למילים. שני התחומים שואפים לייצג דברים שמעבר לגבולות הייצוג, לתת צורה למשהו חסר-צורה. תשוקת המבט מקבץ מאמרים מעשרים שנות כתיבה במסלול המתווה דיאלוג של הפריה הדדית בין פסיכואנליזה ואמנות, מילים ותמונות. הספר בנוי כסיור מודרך במוזיאון וירטואלי. ציורים מתקופות שונות – מהרנסנס עד ימינו – ממחישים בתמונות רעיונות שהספר מדבר עליהם במילים. כל פרק בספר הוא מעין תערוכה נפרדת, מסלול העובר מעבודה לעבודה ומתבונן בהן כעוד ועוד ניסיונות לייצג דברים החומקים מייצוג, לחשוב על דברים מורכבים, לקבע בתמונה משהו חמקמק. יש מחשבות על מין ועל מוות, על תחושות גוף ועל אלוהים, על מבנה המרחב, על היות-יחד והיות-לבד, על העולם הפנימי ועל פנימיותו של האחר, על זיכרונות הילדות ועל שגרת היומיום. אלו מחשבות פתוחות, פרומות, מתפוגגות, אשר אי אפשר לחשוב אותן "במלואן". תשוקת המבט היא התשוקה לראות עוד ועוד, לחשוב את התמונה ולקרב אותה, אם אפשר, אל תחום המילים.
רסלינג
מאת: זמירה הייזנר
תיאור: תמר רבן היא יוצרת רב-תחומית, ילידת חיפה (1955), אשר זכתה להכרה ולהוקרה בארץ ובעולם כאמנית מופע. המופעים של רבן – הכוללים מיצגי סולו אינטימיים שלה, מיצגים עם שותפים יוצרים נוספים ומופעים של תאטרון עכשווי בהשתתפותם של חברי "אנסמבל 209" – מתייחדים בדיוק ובהקפדה, בטקסיות המאגית המהפנטת ובקסם שלהם, אך גם בחידתיות ובחוויה הפתוחה והמאתגרת שהם יוצרים, בבחינת משל ללא נמשל. לפי תפיסתה של רבן, היא עוסקת באמנות הפעולה. פעולה זו צריכה להיות מודעת, חסכנית ומדויקת, כמו כל פעולה של בעל מקצוע או אומן העוסק במלאכתו. משנת 2015 רבן חיה ויוצרת עם האמן ארנסטו לוי – הפעולה האמנותית שהם יוצרים ביחד נקראת "מעשה" (a deed). הדיון באמנות המופע של תמר רבן בספר זה מוצג כמטרה לעצמה, אך גם כביטוי לטשטוש הגבול בין אמנות לחיים, בין אמנית המופע ואמנותה, כל זאת באמצעות קריאה במבחר מעבודותיה בהקשר המציאותי והביצועי (פרפורמטיבי) של מרכיביהן, תוך כדי התמקדות בשפה, בפעולה וביחסים ביניהן, בדקדוק ובתחביר הפנימי שלהן ובהיבטים הביוגרפיים השזורים בהן. ספרה של זמירה הייזנר מבוסס על שיחות עם רבן; הוא משובץ בקטעים מתוכן ומתוך דברים שכתבה, בתיעוד מצולם וכתוב של מופעיה ובפרסומים על עבודותיה. באופן הזה מנסה הספר לבטא את דרך ראייתה כאישה וכאמנית החורגת באופן מודע ועקרוני מהגדרות, מתיוגים וממושגים כובלים ומקבעים, על מנת להנגיש לקהל הרחב את יצירתה של יוצרת ייחודית ורבגונית הפועלת שנים רבות במה שנחשב לשוליים הניסיוניים של שדה האמנות והתרבות בישראל. ההתמדה והעקשות של רבן, הטוטליות שבה היא חיה את אמנותה במשך תקופה ארוכה, באינטנסיביות ובחדשנות מתמדת – כל אלה יכולים להיות מקור השראה עבורנו.
רסלינג
מאת: מאירה שפי
תיאור: צופן הדימויים נועד לאוהבי תאטרון, לחוקרי תרבות ולמתעניינים במקומו ובחשיבותו של הטקסט החזותי בעולם היצירה התאטרונית. הספר בוחן בראיה היסטורית את יעודה ומשמעותה של חזות הבמה בתאטרון המערבי – מאז ימי הרנסנס ועד למאה ה-20 – אל מול רוח התקופה בעולם משתנה. באמצעות תיאור וניתוח של התפאורות התאטרליות והטכניקות לעיצובן ולהפקתן מצביעה המחברת על יחסי הגומלין בין תפאורות הבמה לבין הסביבה התרבותית, החברתית והפוליטית שבה נוצרו לאורך התקופות. הספר מתעד תפאורות לאורך 500 שנים ומקשרן לסביבתן; הוא מראה איך בכל תקופה השתנתה צורת התפאורה והתחלף סגנונה על פי האידאות והגישות התרבותיות והחברתיות המקובלות, תוך כדי כך שהוא מראה איך בהשתנותן הן קבעו את האופן שבו ביקשו בעלי התאטרון, כמו גם קהל הצופים, לראות את הבמה עצמה ואת דמותם עליה. המחברת מנתקת את ניתוח הדימויים החזותיים בתפאורה מגישות מוכרות: אלה הרואות בה יסוד אסתטי וקישוטי בלבד ואלה המבוססות בעיקר על ניתוח הדרמה; באופן הזה היא ממלאת חלל הקיים בספרות התאטרון בשפה העברית. היא מתארת בשפה נגישה וקולחת את השונות הנצפית בתפאורות המוצגות לאורך השנים, כמו גם את אופיין והווייתן כטקסט אמנותי שמסריו יונקים מהסביבה החיצונית, מושפעים ממנה ומייצגים אותה.
רסלינג
מאת: הודל אופיר
תיאור: ספר זה, הנשען על עבודת מחקר אנתרופולוגית, מספר את סיפורן של ארבע נשים – מורות ויוצרות מחול פלסטיניות בישראל – המתמודדות, כל אחת בדרכה, עם מקצוע אמנותי-פרפורמטיבי-גופני בתרבות שיחסה לגוף ולריקוד מורכב, בתנאים של חסר מובנה בתשתיות ובמשאבים. פרקי הספר פורשים תמונה מגוונת של דרכים להתקיים כמורה ויוצרת בתחום, ושל אופנים לתמרן במתח שיוצר העיסוק במחול במפגשו עם החברה והתרבות הערבית. סיפורי הנשים מעידים על קידום של ערכי מעמד הביניים, חוללות סולידריות וזהות פלסטינית, גמישות במעבר בין תרבויות ובין גבולות חברתיים, ציות לנורמות מגדריות להשגת לגיטימיות לעיסוק במחול, ניצול המחול לאתגור נורמות אלה, נאמנות לאתוס אינדיבידואליסטי והתרחקות ממוסכמות מסורתיות וממוסֵרוֹת של לאום. בדבריהן מתייחסות הנשים למקורות התמיכה שלהן, לתנאים שבהן גדלו והתחנכו, לאתגרים התרבותיים, המשפחתיים והכלכליים שעמדו ועומדים בפניהן, לאופק ולחזון שיש להן ביחס למחול בחברתן ולמשמעות שהן מוצאות במקצוען. ספרה של הודל אופיר מציע אפשרות לראות בגוף, בחינוך וביצירה זירות לפעולה חברתית של נשים, כמו גם לקיום חיים של משמעות בתנאים של הדרה ודיכוי לאומי, אתני ומגדרי. במסגרת זו ניתן לשוב ולחשוב על סוכנות של נשים ושל גוף ועל כוחו של ריקוד – שנקנה לו בזכות גופניותו – לחולל שינוי בממד הטרנסצנדנטי והקונקרטי גם יחד, דרך האפשרות לדמיין, להתעלות ולחרוג מתנאי חיים מגבילים, דרך הרחבת טווחי התנועה והפעולה וחוויית הכוח של הגוף הרוקד. כוריאוגרפיה של שינוי מגלמת את טענת המחברת שפועלן של משתתפות המחקר בתחום הריקוד מחולל, כפי שהוא משקף, תמורות חברתיות משמעותיות.
רסלינג
מאת: רחל אסתרקין
תיאור: ספרה של רחל אסתרקין עוסק ביחסי הגומלין בין הצופה בסרט לבין הגיבור הקולנועי, באופן שבו הם מהווים מראה זה לזה. בשפה מארחת השווה לכל נפש, מובילה אותנו המחברת למסע בעקבות גיבורים מהסרטים; גיבורים אשר לעולם מבטאים את החלומות, את ההישגים, את הניצחונות, את הפחדים ואת הקשיים של הזמן ושל המקום שבו הם צומחים. התבוננות בסיפוריהם של אחרים, בעוולות שנעשו להם ובתושיה שהפגינו, היא התבוננות בעצמנו, בעוולות שעשו לנו או באלה שעוללנו לאחרים. גיבורי התרבות העכשווית משקפים את חלומותינו ואת פחדינו, הם מספרים לנו על התרבות המורכבת ורבת הסתירות שבה אנו חיים, על הדרך הארוכה והמפותלת שעשינו כחברה וכיחידים מאז לידתו של הקולנוע בסוף המאה ה-19 ועד היום. פני הגיבור הקולנועי כפני החברה שבה הוא נוצר. כפי שעולה מהספר, סרטיהם של קן לואץ', פדרו אלמודובר, ספייק לי, קלינט איסטווד, מירה נאיר, סוזן בייאר ואחרים אינם רק סיפורים תמימים אלא גם מראה נוקבת לתרבות העכשווית. חלקו הראשון של הספר עורך היכרות עם גיבורי השעה ועומד על ההבדלים בינם לבין גיבורי העבר. הוא צולל אל תוך עולמם ואל תוך הסביבה התרבותית שהצמיחה אותם, תוך כדי ניסיון להבין מה מעסיק אותם ומדוע; מהם הגורמים האידיאולוגיים, החברתיים, הכלכליים והטכנולוגיים שהביאו לאורך ההיסטוריה לשינויים בדמויותיהם ובתפקידם כגיבורים. חלקו השני של הספר בוחן כיצד מחלחלים שינויים אלה אל הרובד האישי העמוק ביותר, כיצד הם מעצבים מחדש מושגים כמו נשיות, גבריות, ילדות וזקנה. גיבורים וגיבורות קולנועיים משקפים את נזילותה ואת גמישותה של הזהות האישית, המשפחתית, המגדרית והגילאית.
רסלינג
מאת: רוני תורן
תיאור: רבים כתבו על חלקם של המחזאי, הבמאי והשחקן במעשה הבריאה התיאטרוני, אך מעטים הספרים העוסקים בצד החזותי של הצגות תיאטרון – עיצוב הבמה או הסצנוגרפיה. בספר יחיד במינו מתאר רוני תורן, ממעצבי הבמה הוותיקים והמרכזיים בישראל, את תהליכי היצירה החזותית של הפקות שהיה שותף להן לצד במאים מובילים בתיאטרון ובאופרה, בארץ ומחוצה לה: חנוך לוין, דיוויד אולדן, חנן שניר, ג'ונתן מילר, יוסי יזרעאלי, גדי רול ורות קנר. בשבעת הפרקים של אחד לאחד, המוקדשים כל אחד לעבודה עם במאי אחר, מתאר המחבר את הדינמיקה המתהווה בין שני יוצרים בבואם להמיר טקסט מילולי בטקסט חזותי ולהפוך מילים לצבע, חומר, תנועה ואור. בתוך כך מתבררות גישות שונות לאמנות, לתיאטרון ולבמה, ומתגלות צורות עבודה מגוונות בדרך אל האירוע הבימתי. לצד חשיפתם של תהליכי עבודה אישיים, המלווה ברישומים ובתמונות במה, הספר מציב תשתית עיונית לתחום עיצוב הבמה ומקנה כלים מושגיים נחוצים לדיבור על מרכיבים כמו חלל, זמן, פעולה וייצוג בתיאטרון. לעומת הגישה המסורתית, הרואה בעיצוב הבמה יסוד משני התומך בטקסט המילולי, אנו לומדים כיצד הסצנוגרפיה רותמת את ארגז הכלים העומד לרשותה לכתיבת טקסט עצמאי משלה, במקביל לטקסט המילולי. התוצאה היא ספר שיעניין לא רק אנשי במה וצופי תיאטרון אלא כל אדם שמתעניין ביצירה חזותית ובזיקה שלה לטקסט מילולי.
הקיבוץ המאוחד
מאת: פיטר גילבי, אסף רומאנו
תיאור: פעימה וקו הוא דיאלוג מקורי ומרתק בין רופא וצייר, פיטר גילבי ואסף רומאנו - חברים מזה כארבעים שנה. במוקד כל שיחה ניצבת יצירת אמנות הקשורה לעולם הרפואה. בשש השיחות שבספר פותחים השניים מניפת נושאים רחבה ועשירה, ויוצרים קישורים מקוריים בין רפואה לאמנות, בין יצירה לתקופתה ובין אמפתיה לבריאות הנפש והגוף. שתי נקודות המבט מובילות לאותו מרכז של אנושיות והומניזם, כפי שבא לידי ביטוי במפגש בין אדם לאדם במרפאת הרופא, כמו גם במפגש האינטימי שלנו עם יצירת אמנות. פעימה וקו מציע הזדמנות ייחודית לחוות, במשותף עם האמן, את תהליכי היצירה בסטודיו, וכן להכיר מחדש את המפגש הטעון בין מטופל לרופא, מבעד לעיני הרופא. פעימה וקו הוא שיחה בין שני חברים המכירים זה את זה היטב, ועדיין סקרנים לשאול, להקשיב ולהרהר יחד. תשוקה לעשייה בצד תסכול והתלבטות, חיי המשפחה וכאב האובדן, באים לידי ביטוי בספר באופן חשוף, שאולי רק שיחה בין חברים קרובים יכולה לאפשר.
הקיבוץ המאוחד
מאת: דוד שליט
תיאור: הספר מקרינים כוח הוא ניסיון ראשון לבחון את מקומו של הקולנוע בחברה הישראלית. במרכז הספר עומדים הממסדים הפוליטיים, בעלי אולמות הקולנוע וקהל הצופים – לא הסרטים עצמם. בכתיבה מפוכחת ונטולת נוסטלגיה חושף דוד שליט את השתלטות הברונים הראשונים על אולם הקולנוע היחיד בתל אביב, את יחסם הפטרוני של בן גוריון והאליטות ל"סינמה" ואת תהליך הפקעת האולמות על ידי הגופים הפוליטיים. מקרינים כוח מביא בצורה בהירה וקולחת את סיפור עלייתו ונפילתו של בית הקולנוע בישראל. ממבנה ארכיטקטוני רב-הוד – מעין היכל קודש-חילוני-מודרני – למבנה כבד ובזבזני שהכיל בתוכו פרצי אלימות וניכור חברתי. פרקים בספר מוקדשים גם לצנזורה על סרטים, למלחמות השבת שניהלו הדתיים נגד הצופים החילונים, לפלישתו של הטרור אל תוך בית החלומות של ההמונים, כמו גם לעדויות של צופים דוגמת יצחק בן נר, מוחמד בכרי, יעל הדיה, שמוליק דובדבני, אמנון ז'קונט, אמנון לורד ואחרים על חוויית הקולנוע הראשונית שלהם, במרכז ובפריפריה, כחוויה מכוננת. מקרינים כוח מנתח את ההתפתחויות הטכנולוגיות ששינו את דרכי הצריכה של המדיום, מהופעת הטלוויזיה ועד להורדת סרטים למחשב הביתי. מרגע שהסרט הפך למוצר הנתון לשליטת הפרט, הסתיים למעשה תפקידו החברתי של בית הקולנוע. ספר זה נכתב, בין השאר, על מנת להשיב את בית הקולנוע לתודעה ולהעניק לו את מקומו הראוי בהיסטוריה הישראלית.
רסלינג
מאת: ארי קטורזה
תיאור: הספר מדרגות לגן עדן מתאר את הדרך שבה יזמים ומוזיקאים יהודים (אל ג'ולסון, ארווינג ברלין, ג'רום קרן, ג'ורג' גרשווין, ג'רי ליבר ומייק סטולר, קרול קינג וג'רי גופין, פיל ספקטור, ברט בכרך, בוב דילן ועוד רבים אחרים) השפיעו על התפתחותה של המוזיקה הפופולרית האמריקאית מסוף המאה ה-19 עד לאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20: החל במופעי הבלאקפייס מינסטרלס, דרך סגנונות הראגטיים, בלוז, גוספל, ג'אז, פולק, מחזות זמר, וכלה ברוקנרול. הספר מתחקה אחר יחסיהם הממשיים והדמיוניים של יזמים ומוזיקאים יהודים עם מיעוט אחר, האפרו-אמריקאי. "מדרגות לגן עדן" בודק את הדיאלוג האמנותי, הרגשי ולעתים האידיאולוגי שניהלו דמויות אלה עם מוזיקאים אפרו-אמריקאים ועם הכריזמה של המוזיקה השחורה לכדי יצירת ברית יהודית-שחורה שעיצבה יחדיו את המוזיקה האמריקאית. הספר עוקב אחר ההגירה היהודית לארצות הברית וכניסתם של יהודים לתעשיית הבידור והתרבות. הוא מקצה מקום נרחב לקשר הטעון בין מוזיקה לפוליטיקה כפי שהשתקף בברית היהודית-שחורה – הן במאבק למען צדק חברתי והן במוזיקה. "מדרגות לגן עדן" חושף את ההצלחה היהודית בתעשיית המוזיקה ואת היחסים המיוחדים ולעתים הבעייתיים שנרקמו בתהליך זה, כך שהפכו למקור האשמה על ניצול הון אמנותי ואנושי של אפרו-אמריקאים בידי יהודים. לצד זאת הספר מראה כיצד הברית היהודית-שחורה לקחה חלק בקונפליקט ההגמוני של התרבות האמריקאית במהלך המאה ה-20, ואף השפיעה במהלך שנות ה-60 על תהליך שקיעתה של האליטה הוואספית.
רסלינג
מאת: אבנר פיינגלרנט
תיאור: גדולי הבמאים בקולנוע – טרקובסקי, אנטוניוני, ויסקונטי, וונדרס, זויאניגצב, אנגלופולוס, גטליף, ברטולוצ׳י – משוררי התמונה והקול, חרכו על גופם הקולנועי מסעות כאובים של אב ובן. גיבורי סרטיהם הם אבות שעוזבים את ביתם ויוצאים למסע שאין בו תכלית נראית לעין, או אלו החוזרים מהריק שאליו נעלמו – דמויות מסתוריות וכאובות אשר היו לרבים מאוהבי הקולנוע מקור מיוסר ומנחם בו-זמנית שאיתו יכלו להזדהות ולהתחבר. ספרו של אבנר פיינגלרנט מבקש להכיר דמויות אב אלה דרך אחד המיתוסים המעצבים והעתיקים של מסע הגבר – "האודיסיאה" והדרך שבה משתקף מסע זה בקולנוע האירופי. אודיסיאוס מהווה מודל בחברה המערבית של גבר ואב שהוא כל יכול המתמודד עם מכשולים בלתי אפשרים. לעומתו, הגיבורים העכשווים בסרטי המסע האירופי אינם מצליחים לעמוד בתפקידים ובמשימות המצופות מהם ואינם מסוגלים להיות חברים מועילים בקהילה הסימבולית של "שם האב". האם גיבורים אלו הם "כשלונות" שאינם עומדים באתגר שהציב להם מיתוס הגבר והאב האודיסיאי, או שהם "מורדים" החושפים את פניו האמיתיים והאפלים של אב קדמון. שאלה זו ניצבת במרכזו של הספר המרתק הזה שמנתח את דמות האב והגבר בחברה המודרנית באמצעות הקולנוע.
רסלינג
מאת: הילית אראל-ברודסקי
תיאור: ספר זה נולד מתוך אהבה. אהבת הפסיכואנליזה ואהבת האמנות והתרבות. אהבות אלו מפרות ומעשירות האחת את רעותה, ובמובנים רבים התפתחו וממשיכות להתפתח מתוך השפעה הדדית. אם בתחילת דרכה ביקשה הפסיכואנליזה להתקבל כדיסציפלינה מדעית, דומה שבמאה ה-21 הפסיכואנליזה מאפשרת לעצמה להרפות מעט מאחיזתה הקלאסית ומבקשת להתרחב ולצאת מגבולותיה, לחתור תחתיהם, ולהיעזר לשם כך ביצירה. במובן מסוים הפסיכואנליזה בת-זמננו משמרת את הגלופה של החשיבה הקלאסית, ובה-בעת היא מתרחבת ויוצאת אל מה שקיים בין המילים ומעבר למילים, מתוך ניסיון לפגוש את אזורי הנפש שבהם השדה של המילה אינו מצליח להחזיק את מלוא עוצמת החוויה.

האם המוזה היא זו שמאפשרת לנו לחשוב אנליטית? ליצור? או שמא זו המשמעת הכמעט דתית שבה אנו מגיעים מידי יום לחדר הטיפול ושבים ומקשיבים בכל פעם מחדש למטופל המגיע אלינו? במובן זה המושג "שתי וערב" מקפל בתוכו את שתי העמדות הללו של עבודה יומיומית אדוקה ויצירתיות המתעוררת מתוכה ולעומתה – אריג עשיר הנטווה ביניהן. אסופת מאמרים זו נעה בין נקודות הממשק והשונוּת שבין הפסיכואנליזה לבין תחומי אמנות מגוונים כגון מוזיקה, אמנות פלסטית, ספרות, צילום, קולנוע, ארכיטקטורה, מחול, תורת הסוד ובודהיזם.
רסלינג
מאת: רות דורות
תיאור: אף על פי שרוב האנושות מחשיבה את הפנים כמשקפות העיקריות של אופי האדם, מחקרים הוכיחו שהיד היא האיבר שעליו ניתן לסמוך ביחס לניתוח האישיות, מכיוון שלא כמו הבעות הפנים, צורת היד, מרקמה, קוויה ותנועותיה נשלטות על ידי המודעות-תודעה. ספרה של רות דורות – אשר תחילתו ביד האל ב"בריאת האדם" למיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית וסיומו ב"יד הבורא" לאוגוסט רודן – עוסק במרכזיותה של היד במבחר יצירות אומנות (ציורים ופסלים) שבהן היא משמשת בתפקיד מעשי, פרשני, רגשי וסמלי, בקונטקסט של מוסכמות או של מחוות חברתיות, פוליטיות או כאלה הלקוחות מתחום הנימוסים וההליכות. ללא התייחסות לתפקודן של הידיים ביצירות אלו תהיינה הבנת היצירה ופרשנותה לוקות בחסר. מאחורי פרגוד הספר מסתתרות ידי האומנים היוצרים, יוצרי הידיים. בתארו את יד האל הבוראת את אדם הראשון ב"בריאת האדם", ג'ורג'ו וזארי (הצייר, האדריכל והסופר) מתייחס לידי האומן שציירו את אותה יד כאל "ידיים אלוהיות", ובכך הוא משווה בין היד היצירתית של הצייר, אשר לה היבט אלוהי, ליד הבורא, אשר אותו הוא מכנה "הארכיטקט השמימי". כמה מאות שנים מאוחר יותר, בהכירו את אוגוסט רודן, המשורר ריינר מריה רילקה מתייחס לכוח היצירתי רב-העוצמה שטמון בידי האומן אשר באות במגע ישיר עם החומר ללא תיווך של עט או מכחול: "הפֶסל נכנס לתהליך טרנספורמטיבי, שם החומר הבלתי מעובד 'מיתרגם לשפת הידיים'". על פי רילקה, ידי האומן בעלות ההארה, המלאות הבעה, עוצמה ורגש, הן "ערוצים ישירים המוליכים מהמוח כלפי חוץ בהיותן מכשירי השראה, חלומות וזיכרונות".
רסלינג
מאת: אורנה קסטל
תיאור: דווקא באמצעות חשכת אולם הקולנוע ניתן לומר משהו על חשכת המפגש הפסיכואנליטי. הקסם נגלה מתוך ההבדל – בין אורו של המסך לחושך שבו נתונים הצופים. כך גם באנליזה: הלא-מודע מופיע כאלומת-פנס, סודק בחשיכה, עבור מי שמוכן לצפות. תשוקת הבמאי, כמו זו של האנליטיקאי, מניעה משולש של ארוטיקה (צופה-במאי-סרט), שבו הקולנוע משמש כאחר אנליטי, ספיח דיפלומטי בן-זמננו. בעוד שנהוג לחשוב שבקולנוע "הכול אפשרי", מעניין לגלות כיצד אטימות המסך הלבן דווקא עוצרת את ה"אין-גבול" של המבט הספקולרי – המשלב הדמיוני של לאקאן.

אובייקט התשוקה נודד מהקולנוע לפסיכואנליזה, מהבמאי לצופה, מהאנליטיקאי לאנליזנט, כשהאפשרות לומר כרוכה תמיד בתנועה. אצל הכותבת מדובר, קודם כל, בתנועת – שפה. לכן, גם אם לאקאן, איריגארי, קריסטבה וז'יז'ק הם המורים הטקסטואליים, הרי ששפעתם המילולית היא רק קרש קפיצה (טרנספרנסיאלי) לביטוי האסתטי, הלירי, שמפציע במפגש הנוכחי; הזדמנות לעורר את השפה בחידושי לשון, להשתמש בחומרי גלם כפעולת האומן הרוקם פסיפס ייחודי מכל הבא לידו.

הקפיצה הרציפה, והבו-זמנית, מהקולנוע לאנליזה וחזרה, כמו על טבעת מוביוס, מזמינה לטעימה מהנסתר הקליני המתקשה להימסר – להיות מדווח ומופץ. לאור שקיעת נוכחות המפעל הפרוידיאני אשר מוחלפת בפתרונות המוניים וגורפים של התעשייתי והממוכן, מוצעת כאן אפשרות חזרה אל הידע הפרטיקולרי, הפרסונלי, הגנוז והמוצפן. זו דרך להעשיר ולדמיין את התיאוריה כך שלא תחנוק ותגזול את החירות של ה"לעשות עם האין". לעשות כנגד, למרות ויחד עם הקיום המותנה – זהו תוצר הלוואי של מתנת האנליזה, מתנת הקולנוע.
רסלינג
מאת: נירה טסלר
תיאור: ספרה של נירה טסלר עוסק במוטיב הפרח באמנות של נשים שהשתייכו לזרם המודרניסטי החל מהמאה ה-19 ועד ימינו. בתחילה מובא דיון במשמעותו הסמלית של הפרח בטקסטים קנוניים דוגמת "שיר השירים", אשר בו משולה האהובה ל"שושנה בין החוחים" ול"גן נעול". דימויים אלגוריים אלה חלחלו במרוצת הדורות לאיקונוגרפיה הנוצרית, עטפו את דמותה של מריה במטפורות מרהיבות וזכו לביטויים בשדה האמנות הפלסטית במהלך המאות ה-12 עד ה-19. במרכז הספר מובא דיון על אודות משמעות השינוי שחל באופן תיאור הפרח באמנות נשים אמריקאיות אוונגרדיות במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, בשלושה מרכזים מודרניסטים: ניו-יורק, קליפורניה, מקסיקו. נירה טסלר מסבירה כיצד יוצרות מודרניסטיות מתחומים שונים, דוגמת גלספל, שטטהיימר, או'קיף, פלטון, קנינגהם, מת'ר, מודוטי וקאלו, אשר היו מודעות לסמליותו הדתית של הפרח ביהדות ובנצרות, הפכו אותו לדימוי אלגורי אשר מייצג את האישה החדשה, המודרנית, בעלת העמדות האינדיבידואליות. זו פרשנות נרחבת למהותו, סמליותו ותפקידיו החדשים של הפרח בגישה נועזת ומקורית, בהקשר של מאבק הנשים להשגת זכות הבעה והצבעה. הספר נחתם בהצגת עבודות של יוצרות אמריקאיות פמיניסטיות עכשוויות, דוגמת שיקגו ושפירו, אשר מבצעות מחוות לאותן יוצרות מודרניסטיות באמצעות דימוי חדש ונועז של הפרח, תוך כדי שימוש בחומרים "נשיים" ובטכניקות חדשניות – בבחינת חיבורן אל אימהותיהן הרוחניות.
רסלינג
מאת: יעל מונק, אורנה לביא-פלינט, איתי חרל"פ
תיאור: פיקציה: מבחר מאמרים על הדרמה הישראלית בטלוויזיה חוקר את הדרמות ואת סדרות הדרמה בטלוויזיה הישראלית. המאמרים בספר נעים על ציר כרונולוגי - מהקמת ערוץ ציבורי אחד בשלהי שנות השישים, דרך המעבר לעידן רב-ערוצי, עד האלף הנוכחי, שדרמות, פורמטים ויוצרים ישראליים נהנים בו מהצלחה ברחבי העולם. פרקי הספר בוחנים את היחסים המורכבים בין החברה והתרבות בישראל ובין הדרמה הטלוויזיונית ששיקפה אותן, הגיבה להן והשתתפה בעיצוב ובשינוי שלהן. לספר מבוא נרחב שמציג סוגיות מפתח בלימודי הטלוויזיה בעולם ובישראל ואת ההיסטוריה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה. מאמרי האסופה עוסקים בין היתר בשאלות של מקום ומרחב, פס הקול בדרמה הישראלית, זהות ולאום, היסטוריה, טראומה ונוסטלגיה, טרור וסדרתיות, ייצוג הפלסטינים בטלוויזיה הישראלית, זהות מזרחית, יהדות וטלוויזיה ויצירותיהם של ג׳אד נאמן ורם לוי. עם הדרמות הנדונות בספר נמנות חדוה ושלומיק 1971, מישל עזרא ספרא ובניו, האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, פלורנטין, בת ים - ניו יורק, חִרְבּתֶ חִזעְהָ, מר מאני, רצח מצלמים, הבורר, חטופים, פאודה, התסריטאי, תמרות עשן, עקרון ההחלפה, מרחק נגיעה, סרוגים, שטיסל, אורים ותומים, הנערים וזגורי אימפריה.
עם עובד
מאת: מלכה בן פשט
תיאור: אוריינות חזותית ניכרת ביכולת ליצור, לפרש ולהבין ביטויים חזותיים. בדומה לאוריינות לשונית, יש לשאוף אליה ולשכללה בהתמדה באמצעות תהליכי חשיבה ויצירה. אוריינות חזותית כרוכה בפיתוח מכלול מגוון של יכולות, מיומנויות וכשרים. במכלול התבוננות המשתוקקת לחדור לעומק הדברים הנראים לעין, מעולם התופעות ומייצוגיו, או מאלה הנחזים בעיני הרוח, הזיכרון והחשיבה. בתהליך האורייני מתרחשים קליטה, עיבוד, פענוח, פרשנות וביקורת. אלה עשויים לטייב את הקרקע למעשה היצירה, הנקשר במעגל לפעולת ההתבוננות. אוריינות חזותית נדרשת בכל תחום דעת, בשדות המדעים והאומנויות, בין שהייצוג החזותי הוא הכלי המחקרי ובין שהוא מושא המחקר או הלמידה, בין שהוא חלק מהוויית היום-יום ובין שהוא מגולם בתהליך היצירתי ובחוויית היצירה. העולם החזותי בעידן הדיגיטלי הנוכחי ספוג בהדמיות ובייצוגים חזותיים המופקים באמצעות תוכנות המשתכללות בקצב מואץ. שלל הביטויים החזותיים משרתים עולמות תוכן שונים ואף מבנים אותם. יש לכך השלכות על תופעות חברתיות, על דפוסי חשיבה, על תפיסות עולם, על אבחנות, גילויים והמצאות וכן על הלמידה. מכאן שפיתוח יכולות הנדרשות לאוריינות חזותית חיוני מאי פעם להתנהלות ולהתמצאות בסבך החיים, ההשכלה, התקשורת והיצירה. כמו כן, פיתוח אוריינות חזותית תורם להעצמת פרטים וקהילות, ובכלל זה מורים, לומדים, אנשים עם מוגבלות, קשישים ואוכלוסיות מודרות. מהותו הרב-תחומית של שדה האוריינות החזותית מתגלמת בשבעה-עשר פרקי הספר שנכתבו על ידי מיטב החוקרים מהאקדמיה הישראלית, בעלי מוניטין בזירה הבין-לאומית. הם מציגים אסופה מרשימה של מחקר חזותי בשלל תחומי דעת: חינוך, מדעים, פילוסופיה, אומנויות, תקשורת, מחקר היסטורי ולימודי תרבות. עולמות התוכן המגוונים הללו שובצו בשלושה שערים: הראשון מתמקד בבחינה תאורטית של השדה ושל ממשקיו עם שדות קרובים, השני עוסק בהדגמת יישומי אוריינות חזותית בזירות למידה וחינוך ובתרבות היום-יום, והשלישי מציג יישומי אוריינות חזותית ופרשנות בתחומי האומנויות (אומנות פלסטית, עיצוב, קולנוע ותיאטרון). לאורך הפרקים עוברות כחוט השני סוגיות יסוד בחקר האוריינות חזותית: הקשר האינהרנטי בין התאוריה לבין מעשה היצירה והעיצוב החזותי; התלות ההדדית והמתח שבין השפה החזותית לבין זו המילולית; וריבוי האופנויות המאפיין את היחסים בין המודוסים החזותיים לבין צורות ביטוי אחרות כמו מוזיקה, דיבור וכתיבה.
מכון מופ"ת
מאת: חווה ברונפלד-שטיין
תיאור: בספטמבר 1949 התקבל בכנסת הראשונה "חוק שירות ביטחון, התש"ט-1949". ספרה של חוה ברונפלד-שטיין עוסק בפניו החזותיות והמגדריות של החוק וממוקד בתצלומים של חיילות צה"ל מהשנים 1948-1968. אף על פי שתצלומי חיילות היו ועודם חלק ממארג הדימויים של התרבות הישראלית, ספר זה הוא הראשון שעוסק בתרומתם של תצלומי חיילות להתפרשותו של ה"מיליטריזם האזרחי" בישראל. הספר בוחן פרקטיקות גופניות ומרחביות אשר דרכן החוק מגולם. הדיון בתצלומים חושף תיאטרון של פעולות – תרגילי סדר, מדים ותסרוקות – אשר דרכו הלוגוס של החברה המיליטריסטית בישראל קורם עור וגידים, אוחז בגופים והופכם ללוחות החוק. חוה ברונפלד-שטיין מצביעה על תצלומי חיילות כאחד ממאפייניו התרבותיים של ה"מיליטריזם האזרחי", ומאירה על זיקות שבין גיוס נשים ותצלומי חיילות להִקסמות חברתית מצבאיות. ניתוחה חושף את תצלומי החיילות כמכשירי לגיטימציה לאתוס ולארוס, כ"גשר חזותי" ונשא של ערכים צבאיים, ליברליים ומודרניים, אך חשוב מכך כ"דרך קיצור" לעונג חזותי. התצלומים נעים על קו הרצף בין שתי מערכות ייצוג: בין "כך זה היה" ל"זה אנו משתוקקים", בין מיליטריזצייה של ספֵרה פרטית לארוטיזצייה של המרחב הצבאי. הדימוי החזותי "חיילת צה"ל" לכוד בתווך בין דימוי ה"עבריה החדשה" לדימוי הדתייה החסודה, בין דימויים של גוף חשוף לדימויים של גוף עטוף, ובין מהוגנות בורגנית למרדנות סוציאליסטית. ייצוגיה החזותיים לכודים בין האדרה להטרדה, בין מידת צניעות למידת פריצות, ובין "המשפחה הקטנה" ל"משפחה הגדולה". ספרה של ברונפלד-שטיין מצביע על היחס הארוטי שמפעפע למערכת הסמלית באמצעות תצלומי חיילות, ומסווג את התצלומים כצורת ביטוי תרבותית וייחודית של "תשוקה מיליטריסטית". דרכם משורטטות פניו הארוטיות של המיליטריזם בישראל אשר אותו מכנה הספר "מיליטריזם ארוטי".
רסלינג
מאת: אורי דורצ'ין
תיאור: מוזיקאים בישראל שאפו מאז ומתמיד להרגיש חלק מהעולם הגדול, אבל אף על פי שבכל דור נראה כאילו התנאים טובים מתמיד לעשות זאת, מתברר שהמרחק נותר בעינו. גם כיום, בעידן המכונה גלובלי, ישנו רושם שצעירים בישראל חולשים על הידע והטכנולוגיה שיאפשרו להם סוף סוף לגשר על הפער ולבטל את הגבולות – האומנם? ואם אמנם פנינו לחציית הקווים, האם אין ההגדרות הגנטיות, אלה המפרידות בין שחור ללבן, מהוות קו גבול אחרון? ספרו של אורי דורצ'ין, אשר מתבסס על מחקר של סצנת ההיפ-הופ בישראל ועל ראיונות עם הדמויות המובילות בה, מספק תשובות בלתי צפויות לשאלות אלה ואחרות. זיקה נלהבת של ישראלים לסגנון אפרו-אמריקאי נדמית במבט ראשון כנהייה בלתי מבוקרת אחר אופנה חולפת וכביטוי נוסף של הפניית עורף לערכי התרבות המקומית. ואולם, מבט אחר עשוי להראות שהבחירה במוזיקה השחורה דווקא מבטאת כמיהה למושגים ברורים של שיוך תרבותי יציב וקבוע, כזה שישראל הגלובלית והמפולגת מתקשה לספק לצעיריה. מטרתו של ספר זה אינה להפנות מבט פנימה אל ההקשרים הישראליים בלבד. באמצעות הדוגמה של יצירת ההיפ-הופ נוגע הספר בכמה מהשאלות המרכזיות המלוות את ביקורת התרבות והאמנות לאורך עשורים רבים. ייחודה של התופעה הנחקרת כאן מאפשר מבט ביקורתי על הנחות מקובלות בכל הקשור ליחס שבין תרבות ואמנות, ערך אמנותי וערך מסחרי, מחאה ואופנה. הפולומוס סביב מהותה ומשמעותה של המוזיקה השחורה (בישראל ובכלל) משמש בסיס לדיון תיאורטי חדשני ומקורי, אשר טוען לאמת האמנותית במוזיקת הפופ בעידן של קץ האותנטיות. בין לבין מאיר הספר את האופציה לכינונה של תרבות ישראלית כמרחב סולידרי, תוך כדי אימוץ אופנות שאינן ישראליות כלל.
רסלינג
מאת: מרלין וניג
תיאור: "נדחסנו לאולם החתונות שבו הופרדו הכיסאות מהשולחנות כדי לשמש כמושבים. שני מסכי ענק נתלו על הקיר המתפורר. באולם חתונות זה צפיתי לראשונה בסרט חרדי. ברגע שהמסך התמלא נשים חרדיות, הבנתי שאני עדה לחוויה היסטורית, למשהו שחייבים לתעד אותו ולספר עליו. על המסך הופיעו גיבורות לא צפויות, מזן אחר. הסרט היה נקי ותמים. הנשיות שהתגלתה הייתה מזוככת. לגיבורות המסך לא היה בימאי שיפשיט אותן, והן לא ניסו לפתות את הקהל ביצר תאוותני כלשהו. המכובדות הזו, די היה בה כדי להפנטני. אמנם היו בסרט חלקים בוסריים, ובכל זאת, בשל התפיסה הייחודית והמרתקת שהביאה עמה היוצרת החרדית של הסרט, יצאתי לאחר שעתיים ורבע מוקסמת". [מתוך: הקולנוע החרדי]

לאורך עשרות השנים שבהן התעצבה התרבות הישראלית, יצאה החברה החרדית נגד המפעל העברי-תרבותי ההולך ומתפתח. עם זאת, למרות ההתנגדות הנחרצת לכאורה, ככל שחלף הזמן החל להישמע, לצד התרבות החילונית-ישראלית, הקול החרדי הראשון בקולנוע.

בראשית שנות האלפיים מתחילה לצמוח, לראשונה בישראל, על חורבות המיתוסים וההסתייגויות, תעשייה קולנועית חרדית. תעשייה זו פועלת על בסיס ניסיונות בוסריים קודמים בתחום התיאטרון והאומנויות בכלל המיועדים למגזר החרדי; תעשייה קולנועית זו מקבלת תוקף מיוחד בגבולות המוכתבים לה בחברה החרדית (גבולות חברתיים ברורים, חוקי הלכה חד-משמעיים והיתרים שונים), ויוצרת אסכולה רעיונית חדשה בעלת מאפיינים ייחודיים שאינם מקבלים ביטוי בקולנוע האוניברסלי ו/או הישראלי. ספרה של מרלין וניג מציע, לראשונה בספרות המחקר, הצצה נדירה לקולנוע ייחודי ומרתק זה.
רסלינג
מאת: משה צימרמן
תיאור: ספרו של משה צימרמן, הסרטים הסמויים מין העין, מנסה לבדוק – לראשונה בחקר הקולנוע הישראלי – את התהליכים שבעטיים הופך סרט לפופולרי ולקאנוני. כלומר, במובן הרחב ביותר, האופן שבו הסרטים המצליחים והנחשבים ממלאים תפקיד מרכזי בשימור העוצמה של הקפיטליזם והבורגנות בישראל. על מנת להמחיש כיצד תהליכים אלו התרחשו הלכה למעשה, עוכב הספר אחר יצירת טקטיקות ואסטרטגיות שבעזרתן מתמודדות היצירות הקולנועיות עם התהפוכות שעוברות על החברה הישראלית בעשורים האחרונים. חלקו העקרוני הראשון של הספר מציע קריאה צמודה וביקורתית בסרטים שנעשו בשנות ה-80 וה-90 (בעיקר "החיים על פי אגפא", "גט" ו"חולה אהבה משיכון ג'"), מתוך כוונה להראות כיצד סרטים אשר נדמה לרגע, בצפייה ראשונה ומתמסרת, שהם ביקורתיים ביחס למציאות הישראלית, אינם אלא כלי השכחה ושיכוך של בעיות חברתיות שאותן הם מתיימרים לעורר ולפעמים גם לפתור כביכול. כלומר כיצד זה יכול להיות "שהחיים על פי אגפא", השחור לבן והאפוקליפטי, אינו אלא סרט הרגעה לאומי טוב; או מדוע, לחילופין, "חולה אהבה משיכון ג'" הוא בסופו של דבר אופציה מזרחית-גטואית-ש"סית טובה ומרגיעה עבור הבורגנות האשכנזית. חלקו השני של הספר, אשר מטשטש במכוון קטגוריות של גבוה ונמוך בקולנוע השיראלי, מבצע מהלך לוליני יוצא דופן אשר מחבר בין הקולנוע "הקאנוני" של שנות ה-80 וה-90 לסרטי הבורקס "הנחותים והפגומים אסתטית" של שנות ה-70, בעיקר תוך כדי הדגמה מפורטת על "צ'רלי וחצי" כפרדימה לז'אנר הבורקס. במובן זה, הקולנוע הישראלי העכשווי נתפס על ידי צימרמן כנאו-בורקס יאפי-מתוחכם אשר במרכזו עומד עדיין שדר אינטגרטיבי-חברתי-לאומי – כמו זה שעמד ברוב סרטי הבורקס לדורותיהם.
רסלינג
מאת: רעיה מורג
תיאור: מהו קולנוע פוסט-טראומטי? כיצד כותב הקולנוע את ההיסטוריה מנקודת המבט של המנוצחים? ספרה המרתק של רעיה מורג הוא מחקר ראשון מסוגו אשר עוסק בקולנוע ובטראומה של תבוסה במלחמה. על מנת לעמוד על הקשרים המורכבים בין קולנוע לטראומה, הספר מנתח את תגובת הקולנוע המערב גרמני החדש לטראומת התבוסה במלחמת העולם השנייה ואת תגובת הקולנוע האמריקאי לטראומת התבוסה במלחמת ויטנאם. בלב הדיון מתוארים האופנים אשר לפיהם הקולנוע הפוסט-טראומטי מתווך בשתי החברות הנדונות תהליכים חברתיים של הדחקה, השכחה, פריצה לאחר תקופת חביון והכרה בוודאות התבוסה. באמצעות חקירה וניתוח של ייצוגי הגוף, הגופניות, והמיניות עולה בשני הקורפוסים דיוקנו של הגבר המובס. בשני הקורפוסים ניתוח הגבריות הוא בעל משמעות פוליטית מרחיקת לכת בשל הקשר ההדוק בין ייצוג גבריות והטרו-נורמטיביות לבין ביטוי ערכים לאומיים וגזעיים. בשני הקורפוסים עולֶה מעשה יצירה אשר מפרק את עולם הערכים שהוביל למלחמה ומציג עולם ערכים תחליפי מובחן. בניגוד למחקר הרווח, רעיה מורג טוענת שתהליכי פירוק הגבריות והצגתה כמעוותת, רדופה ובזויה מוכיחים את נוכחותו של ממד מוסרי בשתי התרבויות הנדונות.
רסלינג
מאת: איתן מכטר
תיאור: הוראת המונח "תרבות חזותית" כוללת את החוויה החזותית, את האמצעים והאפשרויות לייצר אותה ובעיקר את הדיון המנסה לברר את מהותה. האתגר הניצב היום בפני החינוך החזותי הוא להתמודד עם הנטייה המקובלת לראות את הדימוי כשקוף וכמובן מאליו למתבונן. לעתים קרובות נתפס הדימוי כשקול למציאות, והפער בין "מציאות אובייקטיבית" לאופן הייצוג שלה אינו תמיד מובן דיו. כשם שהשפה המילולית התבקשה לתאר ולהבין תופעות בעזרת מערכת מקודדת היטב, כך גם נדרשת התרבות החזותית לייצר שפה שבאמצעותה ניתן להעביר מסרים, לפרש, לבטא רגשות ולהזדהות, להסתייג, לבקר וליצור מניפסט אישי, חברתי ופוליטי. אסופת המאמרים אוריינות חזותית בוחנת בפעם הראשונה בעברית, בפרישה רחבה ומקיפה, את שדה האוריינות החזותית מההיבטים הפילוסופיים, המחקריים והפדגוגיים. 21 מאמרי הספר מקיפים מכלול שלם של תחומי יצירה חזותית, מתוך כוונה לגבש בסיס רחב, תיאורטי ומעשי, כמו גם להבנה ולפיתוח של אופני יצירה ודרכי ביטוי חדשים. האוריינות החזותית, כמו האוריינות המילולית, מחייבת בנייה משולבת של יכולת פרשנית של טקסט חזותי לצד התנסויות מבוקרות של תהליכי יצירה עצמאיים. לאור החשיבות ההולכת וגדלה של התקשורת החזותית ביצירה ובהפצה של תרבויות, רעיונות וערכים בחברה המערבית ובישראל, נדרשו כמה מבכירי המרצים של המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה ומחוצה לו להעלות על הכתב את שיטתם בהוראת תחומי היצירה, לצד דיון בדילמות מרכזיות ביחס לאוריינות חזותית. אסופת המאמרים מציגה מגוון של נושאים הקושרים את תחומי היצירה החזותית לסביבה החברתית ולהתפתחויות הטכנולוגיות העדכניות.
רסלינג
מאת: איילת ברגור
תיאור: בשנת 1996 עלו לאוויר לראשונה שתי אופרות סבון בהפקה מקורית ישראלית: "רמת אביב ג'" ו"כסף קטלני". שתי הסדרות שודרו פעם בשבוע, בין השעות 20:00 ל-21:00. הפקתן הייתה, למעשה, יריית הפתיחה של תעשיית אופרות הסבון והטלנובלות הישראליות. 12 סדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים, שהופקו בין השנים 1996-2006, מייצגות עשר שנות יצירה ישראלית מקורית באחד הז'אנרים הטלוויזיוניים הפופולריים ביותר בעולם. אופרות הסבון והטלנובלות שהופקו בישראל הפכו עם השנים לגורם משפיע על הרגלי הצפייה של הציבור הישראלי. ספרה של איילת ברגור הוא המחקר הראשון בישראל אשר מנסה לבחון את הקשר הטקסטואלי בין אופרות הסבון והטלנובלות לבין המקום שבו הופקו – ישראל. המחברת שואלת האם ניתן למצוא בטלנובלות ובאופרות הסבון הישראליות את מאפייני המקום; או לחלופין, בהיעדר מאפיינים איקונוגרפיים ספציפיים הנובעים מההוויה המקומית – האם ניתן לומר שסדרות הדרמה הישראליות היומיות בהמשכים מתרחשות ב"אי-מקום", ועקב כך מנותקות מהמקום שבו הופקו. נוסף על חשיבות הממצאים הטקסטואליים בנוגע לייצוגי המקום, מסקנות הספר עשויות להעשיר את הדיון על אודות הפקות המקור בישראל. מהי הפקת מקור הזכאית לתקציבים ולתמיכה ממשלתית? האם "הפקת מקור" משמעותה הפקה מקומית, דוברת עברית, בהשתתפות שחקנים ישראליים בלבד? או שמא מדובר בהפקה שמלבד הפרמטרים האלה, צריך שיהיו לה סממנים ייחודיים, שהם חלק מהשיח התרבותי, הגיאוגרפי, הכלכלי והפוליטי המאפיינים את המקום שבו הופקה הסדרה?
רסלינג
מאת: יערה גיל-גלזר
תיאור: ספר זה עוסק במפעל התיעוד הידוע ביותר בהיסטוריה של הצילום – פרויקט הצילום של המינהל לביטחון החקלאות (ה-FSA). במסגרת פרויקט זה, שהיה אחד מיוזמות הניו-דיל לשיקום השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית, צולמו כ-175,000 דימויים שתיעדו את קבוצת האוכלוסייה האמריקאית המוחלשת ביותר באותה תקופה – פועלי החקלאות. אדוארד סטייכן טען שתצלומי ה-FSA טעונים ב"דינמיט אנושי". ואכן, התוצרים התרבותיים הרדיקליים ביותר אשר מגשימים פוטנציאל זה הם ספרי הצילום התיעודיים הביקורתיים שיצאו לאור בין השנים 1938-1943. הם היו תוצריהם של שיתופי פעולה בין צלמי/צלמות FSA (בין השאר ווקר אואנס ודורותיאה לאנג), ראש פרויקט הצילום ומעצבו הוויזואלי, לצד מחברים מתחומי השירה, הספרות ומדעי החברה. על בסיס הקונטקסט ההיסטורי-תרבותי המקיף אשר נפרש בחלקו הראשון של הספר, מוצגים בחלקו השני ארבעה עיונים מעמיקים בספרי צילום תיעודיים, מלווים בדוגמאות ויזואליות רבות ובניתוח יסודי ורגיש של רטוריקת דימוי-טקסט. הספרים מפורשים כנרטיבים המוחים נגד המערכת הקפיטליסטית הדורסנית, נגד ניצולם של פועלי החקלאות העניים – "האנשים הנשכחים" – ונגד גזענות ואפליה. התצלומים משמשים בהם הן כעדות אקטואלית והן כדימויים סימבוליים שבאמצעותם נבחנים באופן ביקורתי האתוס האינדיבידואליסטי ומיתוסים כמו "האיכר האציל" או "הנדידה מערבה". לאור "המפנה התיעודי" ו"המפנה החברתי" הבולטים בצילום ובאמנות העכשוויים, ולאור העניין המחקרי המתעורר סביבם, לספרה של יערה גיל-גלזר חשיבות רבה בבוחנו את אחד המקורות ההיסטוריים הבולטים של התיעוד החברתי. בספר מוצגת תקופה מרתקת, שבה המושג "צילום תיעודי" עצמו התגבש והתעצב על ידי קשת רחבה של אמנים ואנשי רוח. ספר זה פונה לקהל רחב המתעניין בצילום, בהיסטוריה של הצילום, בהיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית של ארצות הברית בתקופת השפל והניו-דיל, כמו גם בתרבות ויזואלית של מחאה חברתית.
רסלינג
מאת: פנינה רוזנברג
תיאור: "זו תערוכת האמנות היהודית היחידה המתקיימת עתה באירופה". דברים אלה, שנכתבו בספר המבקרים של תערוכה שהתקיימה באחד המחנות בתקופת השואה, משקפים נאמנה את מצבם של האמנים הכלואים בתקופה זו. בשטחי הכיבוש הנאצי הוגדרו אמנים רבים כלא-רצויים, ויצירותיהם נאסרו לתצוגה. באירוניה של הגורל, המקום היחיד שבו יכלו האמנים המנודים ליצור היו המחנות, שבהם הפכה יצירתם לכלי מחאה. ספרה של פנינה רוזנברג, אשר מציג את המנעד הרחב של האמנות בתקופת השואה – מתיאורים ריאליסטיים של חיי היום-יום עד ציורי קומיקס חתרניים – הוא פרי מחקר ראשוני הבוחן את הפעילות האמנותית הייחודית הזאת, שבה משתקפים החיים מאחורי גדרות התיל.

השואה מוסיפה להיות נוכחת בעבודות אמנות בנות זמננו פרי יצירתם של אמנים בארץ ובעולם, גם אם על פי רוב לא חוו אותה אמנים אלה על בשרם. היצירות, אשר מקיפות את כל תחומי המבע האמנותי הפלסטי, משלבות לא אחת תצלומים ארכיוניים לצד תמונות הלקוחות מאלבומים משפחתיים ויצירות אמנות שיצרו אמנים בשואה, ובאופן הזה יוצרות דיאלוג מרתק בין היסטוריה לזיכרון.

עימות מרתק עם העבר מתקיים בעשורים האחרונים גם באמנות הנצחת השואה בגרמניה, אשר מבקשת באמצעות תרבות ההנצחה העשירה למלא את החלל העמוק שהותירה העלמתם של היהודים ממרחב הרייך השלישי. באמצעות מבעי ההנצחה, שהיו לחלק מנוף הזיכרון שלה, מתקיים עימות יום-יומי של התושבים עם צלו הכבד של העבר הנוכח במקום.
רסלינג
מאת: גדעון עפרת
תיאור: אוצר גרילה הוא מעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית של גדעון עפרת, אוצר-יוצר הפועל עצמאית, על-פי-רוב בשולי האמנות הממוסדת, אורב לה, מאגף אותה, נאבק בה ופועל נגדה. הוא אקטיביסט העושה את אמנותו מכוח המחויבות לאמנות ובהכרה ש"אוצרות היא קיר ותשוקה". הוא אצר את תערוכותיו בחללים אלטרנטיביים ובאמצעים מאולתרים, לא אחת על גבול הלגיטימי, והציג תערוכות היסטוריות ואוונגרדיות, שהעלו נושאים ומגמות שלא טופלו, או קידמו מדיומים חדשים שלא היו מוכרים בישראל, כגון "מיצג" ו"מיצב" (שני מונחים שהוטבעו על-ידו), וכך שפך אור על אמנים חשובים שהודרו מההכרה הממסדית.
הקיבוץ המאוחד
מאת: גבריאל קאבאליון
תיאור: בודדים המחקרים אשר משלבים את יונג הפסיכיאטר עם פליני הבמאי. החשיפה של פליני לעולמו של יונג הביאה לתפנית משמעותית בתהליכים הפנימיים, בחלומותיו וביצירותיו של פליני, במיוחד בתחילת שנות ה-60, אז נטש את הסגנון הריאליסטי לטובת אימוץ רובד עמוק של סמלים וארכיטיפים.

ספרו של גבריאל קאבאליון מאפשר מפגש מרתק בין פדריקו פליני – חייו, אישיותו וחלומותיו – לבין הארכיטיפים ביצירותיו. הספר מקיים דיון מעמיק ביחס למספר ארכיטיפים מרכזיים: "הילד", "האם הגדולה", "האב" (הנוקשה או הנעלם), והנספחים שלהם: "הקוסם", "הליצן", "התחבולן", "הילד הנצחי", "האם הנוראית" עם תכונותיה הפיזיות המפלצתיות, וכמובן "הרמס-מרקורי האל". החיבור בין ארכיטיפים אלה ויחסי הגומלין ביניהם יוצרים את ייחודיותו של הבמאי האיטלקי הן ברובד האישי והנפשי והן ביצירתו הקולנועית.

תוך כדי דיון על ארכיטיפים והקונסטלציות השונות, נוצר חיבור בין פליני האיש ופליני הבמאי – בין המסר אשר עולה מהלא-מודע האישי לבין תהליכים אוניברסליים-קולקטיביים. מסיבה זו, ומתוך דיון במקרים קליניים, אפשר לטעון שגם היום היצירות של פליני אינן מפסיקות לחבר אותנו, כקהל צופים, מטפלים ומטופלים, לרבדים עמוקים בהווייתנו; הן אינן מפסיקות לזעזע, להפתיע, לרגש, לעורר תובנות חדשות והשראה.
רסלינג
מאת: טלי זילברשטיין
תיאור: ספר זה מבקש לבדוק כיצד בחרה הדרמה הישראלית "לעשות חיילים". הספר הוא הזמנה למסע המלווה את התפתחות דמות החייל בתיאטרון ובקולנוע הישראלים לאורך 50 שנותיה הראשונות של המדינה. התחנות הנבחרות לאורך המסע הן יצירות דרמטיות, מחזות וסרטים, אשר במרכזן דמויות מייצגות של חיילים ישראלים. ניתוח השינויים בעיצוב דמות זו לאורך השנים שופך אור על השינויים שחלו בתרבות הישראלית, כמו גם על הקשר בין הדרמה שעל הבמה והמסך לדרמה הקולקטיבית אשר בה כולנו שותפים. בלב הספר שלושה פרקים עיקריים המכונים "מערכות", מונח משותף לצבא ולדרמה: "מגנים ומתים" – דמות החייל במחזות וסרטים מעשרים שנותיה הראשונות של המדינה; "יורים ובוכים" – דמות זו בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת לבנון הראשונה; "יורים לחוד ובוכים לחוד" – דמות החייל ממחצית שנות ה-80 עד סף שנות ה-2000. הספר מציע ניתוחים מפורטים של דרכי עיצוב דמויות החיילים הנבחרות בכל אחת מהתקופות, לצד הקשרים היסטוריים רלבנטיים, חברתיים ואמנותיים.
רסלינג
מאת: ישראל המאירי
תיאור: בספרו הדרמה של האחר המיתי מציע ישראל המאירי קריאה בחמישה מחזות עבריים לאור הגות "האחר" אצל עמנואל לוינס.

הספר מציג בפני הקורא את "האחר המיתי" – טיפוס ייחודי של דמות דרמטית – אשר בהגדרתו מסתמך המחבר על מושג "האחר" אצל לוינס והוגים אחרים, כמו גם על גישות שונות ביחס למיתוס. על פי תפיסתו של לוינס המפגש עם "האחר" וגילוי פניו מתואר כמומנט דרמטי ותובעני בעל השלכות מוסריות ומטאפיזיות מפליגות. המחבר קושר בין מומנט זה ובין היבט ידוע פחות בהגותו של לוינס – התייחסותו לסוגיות פואטיות. בהקשר זה נידונה בספר תפיסתו של לוינס את האמנות כ"צל" של המציאות וכפעילות הנעוצה במיתוס. עם חדירתו כצל אל המציאות המעוצבת על הבמה, "האחר המיתי" מהפך או מגדיר מחדש תבניות ז'אנריות וסגנונות תיאטרוניים, תוך כדי חשיפת קונפליקטים בעלי משמעויות תרבותיות ומוסריות המאירות את חיינו כאן ועכשיו.

הספר מתאר את העיסוק באחרות ואת הופעותיו המשתנות של "האחר המיתי" במאה שנות דרמה עברית: הפרק הראשון מוקדש ל"מעבר לגבולין" מאת ברנר, אשר נכתב בלונדון בשנת 1907. הפרקים הבאים דנים ב"פונדק הרוחות" של אלתרמן (1962), "הכלה וצייד הפרפרים" של אלוני (1967) ו"הילד חולם" של לוין (1993), ולבסוף – "חברון" של תמיר גרינברג משנת 2007. לצד המחזות העבריים, הספר דן בייצוגי האחר ובאחרות במחזות של אוריפידס, שיקספיר, איבסן, קוקטו, אלבי ואחרים.
רסלינג
מאת: איתן מכטר, אביטל מאיה מכטר
תיאור: התרבות החזותית והשיח העיוני על אודותיה נדרשים יותר ויותר להתייחס למהפכה הפרשנית שבמסגרתה הופכת היצירה למעשה שתוכנו ומשמעויותיו משתנים לאורם של השפה החזותית ואמצעי ההפצה שלה. בספר שלפנינו שני חיבורים – הראשון מציג דיון בקריקטורה לאורן של תיאוריות פרשנות והשני עוסק בביקורת עבודות כמעשה פרשני. לשפה החזותית אמנם אין קידוד מדויק כפי שיש לשפה המילולית, אבל ניתן לראות שימוש קבוע באמצעים רטוריים מאוירים אשר כל יוצר פיתח בעבודתו, ולעיתים קרובות יש מן המשותף בין היוצרים. בספר מופיעות קריקטורות של שמואל כץ, דוש, יהושע אדרי, יוסף בס, אדם שלין, נחום גוטמן ואריה נבון. כל אחד ייצג זרם אידיאולוגי אחר בציונות, אך במידה רבה הם חלקו רטוריקה חזותית דומה. הבחירה בשנים 1929-1965 נועדה לצמצם את תקופת הבירור לעידן הפורמטיבי של הבניין הציוני שבה לעיתונות ולרטוריקה החזותית היה תפקיד חשוב בכינון התודעה. לקריקטורה מהלך דיאלקטי ולא ליניארי; ה"ראי העקום" מאפשר בדרך הגוזמה והדיספוזיציה לטעון טענות ולשקף מציאות שטרם התגלתה לנו והיא מגיחה מתוך הדמות או המעשה בדרך יעילה ומעמיקה כאחד. הקריקטוריסט מבקש, באמצעות הומור דק, אירוניה, סאטירה או אלגוריה, להציע פרשנות למציאות הנשענת על רטוריקה מאוירת וכתובה בשפה חזותית. הטענה המרכזית של הספר היא שיש לראות בקריקטורה יצירת אמנות ולא פובליציסטיקה מאוירת. השאלות המעניינת בהקשר זה הן: מהם מאפייני הקריקטורה כיצירת אמנות? האם ניתן לאפיין כללי רטוריקה חזותיים? האם יש מערכת מסודרת של בניית טיעון והנמקה שאינם מילוליים? כיצד משתקפת "רוח התקופה" בשפה ובייצוגיים החזותיים? מה מאפיין את ביקורת היצירה החזותית כשיח פרשני?
רסלינג
מאת: טל בן-צבי
תיאור: ה"נכבה", האסון אשר פקד את הפלסטינים ב-1948, הייתה ועודנה אירוע היסטורי מכונן בתפיסה העצמית ובתרבות הלאום הפלסטינית. היא הפכה לציר שעליו התכוננו הזיכרון הקיבוצי, הזהות העצמית, השיח והנרטיב הלאומיים והתביעות הפוליטיות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינה משלו. טל בן-צבי בוחנת מהו מקומה של הנכבה במבעים האמנותיים של אמניות ואמנים פלסטינים אזרחי מדינת ישראל בני שלושה דורות – מ-1948 עד ימינו. נציג הדור הראשון הוא האמן עבד עאבדי אשר למד במזרח גרמניה בשנות ה-60; חמשת היוצרים בני הדור השני שהחלו את פעילותם האמנותית בשנות ה-70 וה-80 הם וליד אבו שקרה, אוסמה סעיד, אסד עזי, אבראהים נובאני ועאסם אבו שקרה; ואילו חנא פרח, כפר בירעים, סאמי בוכארי, אחלאם שיבלי, ראידה אדון, סכנדר קובטי, רביע בוכארי, אניסה אשקר, ראפת חטאב ודוראר בכרי הם האמנים אשר מייצגים את בני הדור השלישי. מחקרה של בן-צבי ביצירות האמנים בני שלושת הדורות התפתח במקביל לפעילותה כאוצרת של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות שבהן הוצגה עבודתם של אמנים אלה. בפעילות זו, לאורך למעלה מחמש עשרה שנים, חתרה בן צבי להביא לחשיפת סיפורה המגוון והטעון של האמנות הפלסטינית אשר נוצרת בישראל, להנגישה לקהלים גדולים ככל הניתן. בכתיבה מתוך שדה תרבותי בעל מאפיינים פוסט-קולוניאליים של יחסי רוב-מיעוט ומתחים אתניים-לאומיים, בן צבי קושרת בין עבודות האמנות לשינוי המהותי בשיח הפלסטיני בישראל לאחר הסכמי אוסלו ושנת ה-50 לנכבה. הספר מהווה המחשה להשפעת שינוי שיח זה על מערכים של יצירה, פרשנות וביקורת של אמנות פלסטינית עכשווית בישראל, אך גם חותר לשנות את היסטוריית הייצוג הטעונה ואת העמדות הנובעות ממנה ולסמן לה אופק של שינוי.
רסלינג
מאת: ריצ'רד דאייר
תיאור: בספר פורץ דרך זה ריצ'רד דאייר בוחן את ייצוגם של לבנים בקולנוע, בטלוויזיה ובתרבות החזותית המערביים. הוא חוקר הבניות של לובֶן על רקע הנצרות והקולוניאליזם; את התפקיד שהגזע ממלא בטכנולוגיות של צילום וקולנוע כחלק מ"תרבות של אור" רחבה; את גבריות השרירים הלבנה בסרטי פעולה מטרזן והרקולס עד קונן הברברי ורמבו; את המגבלות החברתיות שנשים לבנות מתמודדות עימן בפנטזיות שמספרות על דעיכתה של האימפריה הבריטית; ואת הזיקה בין מוות ובין לובן בסרטי אימה ודיסטופיות מדע בדיוני כמו בלייד ראנר והנוסע השמיני. רבים בעבר הראו את התפקיד המכריע שדימויים של שחורים ואסיאתיים ממלאים בארגונו של העולם המערבי, ועד ספר זה כמעט לא זכתה הקטגוריה "לבנים" לניתוח. כמו שמצוין בהקדמה של מקסים סרבול, מחקרו של דאייר תורם תרומה מכרעת להבנת משטרי הייצוג בתקופתנו. הוא חושף את מנגנוני התרבות שיצרו את עליונות הלבנים וחיזקו אותה, ובתוך כך הפכו את הלבנים למסמנים של מה ש"רגיל", "ניטרלי" ו"אוניברסלי".
עם עובד
מאת: נורית כנען-קדר
תיאור: תולדותיה, דרכי ביטוייה ומקורות ההשראה של היצירה האמנותית, הנוצרית-כנסייתית, בארץ ישראל כמעט לא נחקרו, כל זאת בניגוד למחקר אינטנסיבי של האמנויות בתקופה הביזנטית, הממלכה הצלבנית והאסלאם המוקדם. הזנחה זו של המחקר נוגעת לכנסיות המזרחיות והמקומיות – לכנסייה היוונית אורתודוקסית ולכנסייה הארמנית במאה ה-19, כמו גם לאדריכלות ולאמנות הכנסייה הקתולית האוניברסלית בארץ בין השנים 1900 ל-1965. מסורת האמנות בקהילות המזרחיות בעת החדשה בולטת מאז המאה ה-19, בעוד שהמסורת האמנותית בכנסיה הלטינית מתפתחת בעיקר במאה ה-20. הכנסייה הקתולית ראתה את ארץ הקודש כחלק מעולמה, את העלייה לרגל למקומות הקדושים כמשמעותית וסמלית, ואת החיים והיצירה בה כחלק מתפישותיה האוניברסליות. המאמרים המכונסים בספר הזה משקפים חלק ממחקריה של קבוצת היסטוריונים של האמנות אשר בוחנת לראשונה היבטים מרכזיים באמנות הנוצרית בארץ במאות ה-19 וה-20. מספר מאמרים דנים באמנות היוונית-אורתודוקסית בכנסיית ג'ורג' הקדוש בלוד במאה ה 19 וכנסיית גבריאל הקדוש (האורתודוקסית) בנצרת במאה ה-18; הם מציעים אפשרות להשוואה בין האמנות היוונית-אורתודוקסית לאמנות הקתולית. מאמר נרחב דן בכנסיות המנזריות בנצרת ותרומתן ליצירה האמנותית בארץ, כמו למשל האדריכלות והאמנות הכנסייתית הקתולית של מנזר הכרמליטיות היחפות (1910) והכנסייה הסלזיאנית על שם ישו הנער (1926). מאמר נוסף מוקדש למחקר ראשוני של המנזר על שם סטפנוס הקדוש בבית ג'ימאל, מתוך ראיה פנורמית של תפישות מתכנניו ומחזורי הציור הנדירים של אומניו. היכרות עם פרקים מרתקים אלה בתולדות האמנות הנוצרית בארץ, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מהיצירה כאן, תוכל להביא להבנה ולשיתוף פעולה בין התרבויות החיות זו לצד זו – לטובת יצירה רב-תרבותית.
רסלינג
מאת: אלינור כרמי
תיאור: תרבות הטראנס הישראלית היא תרבות שעוסקת במוזיקת טראנס, ומאז היווסדה בסוף שנות ה-80 היא תופסת חלק נכבד בתרבות הצעירים הישראלית. תרבות זו נתפסה שנים רבות כבלתי לגיטימית, ולכן חדירתה לישראל כמעט לא זכתה להתייחסות מצד הגופים המסדירים את שדה המוזיקה הפופולרית. למעשה, מהרגע שבו המדיה הישראלית החלה לדווח על תרבות הטראנס, תוך כדי מסגורה בפאניקה מוסרית, היא נתקלה בקשיים רבים בעקבות ניסיונות מצד המשטרה, מערכת בתי המשפט והמדיה למנוע ולהפסיק את קיומה. על אף ניסיונות אלה, תרבות הטראנס ממשיכה לפעול ולשגשג, תוך כדי קיום תעשיית מוזיקה ענפה ומסיבות – בחיק הטבע ובמועדונים – אשר מתרחשות מדי שבוע והמתהדרות במוניטין וביוקרה גלובליים. ספרה החלוצי של אלינור כרמי שואף להציג לראשונה אינטגרציה של מספר מקורות מידע שיסייעו להבנה מעמיקה ומקיפה יותר של התהליך המורכב של חדירת תרבות הטראנס לישראל – האסטרטגיות של סוכנים מוסדיים בעלי אינטרסים לבלום תרבות צעירים חדשה; סיפוריהם ומאפייניהם של האנשים שייבאו ועיצבו את תרבות הטראנס בישראל – וכמו כן להוסיף על הידע הקיים בנוגע לתת-תרבות של צעירים בישראל וההליך המורכב של המעבר הבין תרבותי שהיא עוברת.
רסלינג
מאת: יונתן ונטורה
תיאור: כולנו משתמשים בחפצים מעוצבים ובמוצרי צריכה באופן יומיומי – אולם עד כמה אנחנו מכירים את עולם העיצוב התעשייתי? כיצד מתנהל תהליך העיצוב? מיהם השחקנים המרכזיים בתהליך זה? כיצד מוצר מתפתח מרעיון מופשט לכדי מוצר חומרי מוגמר? כיצד צורות וצבעים משפיעים על האופן שבו אנו מנהלים דיאלוג עם האובייקטים הסובבים אותנו? האם יש מקום באקלים החברתי-תרבותי העכשווי למעצבים אשר יוצרים אובייקטים יוקרתיים המיועדים לרוכשים ספורים? בספר ייחודי זה משתמש יונתן ונטורה בשיטות מחקר אנתרופולוגיות כדי לענות על שאלות אלה ורבות אחרות המרכיבות את העולם המרתק של העיצוב התעשייתי. ספר זה הוא תוצר של עבודת שדה שנערכה במשך שנתיים בשלושה סטודיות מרכזיים בישראל, והוא מתעמת עם השאלות הללו תוך כדי הצגת עולמם המקצועי של המעצבים התעשייתיים. כתשובה מרכזית לשאלות אלה טוען המחבר שבתקופות של משבר כלכלי ופוליטי על המעצב לחזור ולהיות מעורב בחברה שבה הוא חי ולהתמקד בייעול חייהם של הסובבים אותו, ולא לייצר בהכרח מגוון אינסופי של מוצרי צריכה יוקרתיים.
רסלינג
מאת: חיים קפלן
תיאור: פרשנות חדשנית ליצירתו של חנוך לוין מציעים פסיכולוגים בולטים בישראל. תרומתו הסגולית להבנה עמוקה של טבע האדם מודגמת בניתוח של מחזות נפלאים כמו אשכבה, מלאכת החיים, הילד חולם, הרטיטי את ליבי, חפץ, ייסורי איוב.
על בסיס ניסיונם הקליני, מצביעים הפסיכולוגים על טיבם של התהליכים שאנו עוברים במהלך צפייה במחזותיו, כשאנו חשופים לראייתו הצלולה של לוין ולניסוחיו המבריקים והנוקבים, מאוימים מהשתקפות חולשותינו במראה המלוטשת שהוא מציב מולנו. לדעת הכותבים, מן הערעור על כל מה שהורגלנו לראותו כמובן מאליו, מן המצוקה והזעזוע במפגש עם הנפש האנושית בעירום מלא, מתאפשרת פתיחות לחשיבה חדשה על עצמנו ועל חיינו.
מפרקי הספר עולה שבכוחה של ההמשגה הפסיכולוגית להראות את העושר וריבוי הרבדים המוצפנים בכתיבתו של לוין. בשונה מן האופן בו היא נתפסת לא פעם, יש בה גילויי חמלה ואמון בכוחו המרפא של הדמיון. נוכחותו הרבה של המוות מאירה את ערכם של החיים הפגיעים וברי החלוף. יצירתו של חנוך לוין, מחשובי המחזאים במאה העשרים, זוכה לפרספקטיבה מקורית ומעמיקה, השופכת אור מיוחד על השאלות הקיומיות שלוין מעורר בנו.
פרדס הוצאה לאור בע"מ
מאת: טל דקל
תיאור: יצירות אמנות של נשים אשר היגרו לישראל מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה ומהפיליפינים חושפות מנעד רחב של חוויות חיים. נשים אלו נתונות בתהליך דינמי ומתמשך של הגדרת זהות מעמדית, מגדרית וגזעית-אתנית. הן מתמודדות עם נושאים הקשורים בהגירה בכלל – תעסוקה, חינוך, זהות לאומית וזהות דתית, לצד היבטים של זהותן המגדרית בפרט – אימהוּת, אלימות מינית, משטור הגוף הנשי ועוד. בעידן הטרנסלאומי לובשת ההגירה צורות חדשות, שונות מבעבר. לצד תהליכים דינמיים של הגדרת זהות, מאפשר הקיום הטרנסלאומי התנהלות סימולטנית בין מרחבים גיאוגרפיים ומדינות לאום. מצב עניינים זה משנה את היחסים בין ותיקים לחדשים, וההפרדה הדיכוטומית המסורתית בין קולטים ונקלטים מתערערת. השינויים תורמים להתהוות קבוצות וקהילות חדשות ומרובדות מאי פעם אשר מתקיימות במסגרת מדינות הלאום. מגמה זו מוצאת את ביטויה גם במדינת ישראל אשר קולטת מיום הקמתה מהגרות יהודיות מרחבי העולם המכונים עולות. בשנים האחרונות חיות בישראל גם מהגרת עבודה רבות, וכך נוצרת מציאות שהיא כר פורה לדיון המצליב תופעות מקומיות עם מגמות עולמיות של טרנסלאומיות. זהו דיון אינטרדיסציפלינרי המשלב בין מגדר, סוציולוגיה, אמנות, מדע המדינה, לימודי הגירה ועוד.ניתוח יצירות האמנות נעשה במתודולוגיה איכותנית ורפלקסיבית, תוך כדי שימוש נרחב במידע שמקורותיו באמניות עצמן, בקולותיהן האישיים ובנקודת מבטן. זהו מימוש של העיקרון הפמיניסטי אשר רואה בסיפור האישי גם סיפור פוליטי.
רסלינג
מאת: חובב רשלבך
תיאור: הגותו של רולאן בארת חיזקה לכאורה את תמת ה"אמנות לשם אמנות", המקובלת בשיח האמנותי, לכדי תחושה שביחס לביטוי האמנותי – הכול אפשרי. בספר זה מבקש המחבר להראות שלא "הכול אפשרי" ביחס למעשה האמנות האיכותי, בנקודת זמן נתונה. כלומר שהיצירה האמנותית מתאפשרת תוך כדי פעולה במרחב שבו ישנו תהליך מדוד בהרכבת המסמן – תהליך אשר נע בין מסמנים מוכרים תרבותית (ולכן ברורים) לבין מסמנים אישיים, אידיאולקטים (ולכן לא-ברורים). תזת הספר נבחנת מבעד למערך מושגים בארתיאנים אשר נע בין הגותו המוקדמת של בארת (הסטרוקטורליסטית) להגותו המאוחרת (הפוסט-סטרוקטורליסטית). הנחת היסוד של חובב רשלבך ביחס לאמנות היא שהיצירה האיכותית – זו המעוררת למחשבה חוזרת ונשנית – ממוקמת באזור גבולי, על ציר משוער, שבקצהו האחד הסימן הברור ובקצהו האחר הסימן הסתום, חסר המשמעות. הנחה זו מובילה לטענה שהיצירה האמנותית ממוקמת במקום שאינו מאפשר (תרבותית) אנרכיה גורפת מבחינת המשמעות, אינו מאפשר חוסר משמעות מוחלט. מכאן שעל היצירה האיכותית להתאפיין בנטייה לאחדות, כלומר להיות מדודה במשמעויותיה. פרובלמטיקת הספר נעה בין שתי עמדות שמתייחסות לציר ההבנה כציר ישר, חד-ממדי, אשר בנוי על יחס בינארי. על פי העמדה האחת, בנקודה מסוימת במרכז ציר ההבנה מתרחש השינוי האמנותי: שם נוצר האובייקט הסינגולרי החדש. על פי העמדה האחרת, השינוי מתרחש בקצה ציר ההבנה, בקצה הלא-ברור שבו נגמרת ההבנה המקובלת. רשלבך מבקש לברר את הסתירה בין שתי העמדות דרך מחשבת בארת ומציע להבין את השינוי ככזה המתרחש בשני המקומות.
רסלינג
מאת: דרור הררי
תיאור: מה עושה השחקן בתיאטרון? – מגלם דמות; ומה עושה המבצע בפרפורמנס ארט? לשאלה זו מוקדש הספר שהוא עיון בשאלת ייצוג העצמי בפרפורמנס ארט בן-זמננו. הפרפורמנס ארט (Performance Art) הוא אחת התופעות האמנותיות הייחודיות שצומחות בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה-20. זהו תוצר של תהליך מתמשך אשר מתרחש באמנות המערבית לאורך המאה ה-20, במיוחד במחציתה השניה, אשר בו מועבר הדגש מהאובייקט (עבודת האמנות) אל פעולת היצירה וממנה אל היוצר עצמו, אשר אט אט מחליף את האובייקט והופך להיות למצע ולנושא היצירה. כשהחלו להופיע גילוייה הראשונים של התופעה – לא ביקורת האמנות ולא התיאוריה האסתטית ידעו כיצד להתמודד עם יצירה שבה הסובייקט היוצר הוא גם אובייקט היצירה. הספר משרטט שתי מגמות עיקריות אשר הנן אופייניות לייצוג העצמי בפרפורמנס ארט: זו שצומחת בסוף שנות ה-60 אל תוך שנות ה-70 נטועה בתוך תפיסות מודרניסטיות והיא מכוונת לחשיפתה של זהות-עצמי אותנטית, נוכחת, שמסתתרת מתחת למסכות של זהות ותפקידים חברתיים. בשנות ה-80, ובצורה בולטת יותר בשנות ה-90, צומחת מגמה חדשה המפקפקת בקיומה של זהות אחת, מונוליטית ורציפה, והיא מחליפה את רעיון המקור ברעיון של ביצועיות. זו המגמה אשר בה מתמקד הספר ולגילוייה מוענק השם "מופע-העצמי". מופע-העצמי מגיב ותורם לשיח הפוסטמודרני על אודות הסובייקט המפורק וזהותו המפוברקת. ספרו של דרור הררי מציע ניתוח ופרשנות ליצירתם של אמני פרפורמנס אשר מתמקדים בטשטוש הגבול המבחין בין אני לדמות, בין מבצע למבוצע, בין עצמי ממשי לדמיוני.
רסלינג
מאת: שרון רוטברד
תיאור: ״ישנם מעט דברים בהיסטוריה האנושית שאנו מכירים היטב כמו את ההיסטוריה של העיר פריז״, כתב ולטר בנימין בפרויקט הפסאז׳ים. ואכן, אם סיפוריהן של ערים עשויים להיות משלים שלקחיהם חורגים מנסיבות הזמן והמקום, הרי אלה של פריז, שהיתה אחד המוקדים הסוערים שבהם התפתחה והתנסחה תופעת העיר המודרנית, מצדיקים תשומת לב מיוחדת. פריז שאפה להציב דוגמה, מופת ואתגר לערי מטרופולין גדולות אחרות באירופה ובאמריקה הצפונית, אך תוך כדי בנייתה הפכה, כפי שכתב בנימין, ל״הר געש מסוכן ונוהם, כור של מהפכה״. מאבקים בין מעמדות חדשים לישנים, קיטוב מעמיק בין עשירים לעניים, ניגודים שהלכו והחריפו לא רק בין העיר והכפר אלא גם בין העיר והמדינה שמקיפה אותה ־ כל העימותים והניגודים הללו התלכדו בפריז והתלקחו לכדי מלחמה של ממש בין האזרחים והשלטונות ששיאה בהתקוממות הקומונה של פריז באביב 1871 ובדיכויה הברוטלי במהלך ״שבוע הדמים״. הנה מבחר טקסטים צרפתיים העוסקים באופן כזה או אחר בעיר, בארכיטקטורה, במרחב ובמה שהצרפתים מכנים בשם ״אורבניזם״. הטקסטים הללו, מאמרים, מסות, מניפסטים, פרוגרמות ומדריכים ללוחמה אורבנית, נכתבו מנקודות מבט שונות וברגעים שונים החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-19 ועד למאה הנוכחית. השתלשלותם עשויה לשרטט מעין היסטוריה קטנה של העיר כזירה של מאבק ולפעמים אף כשדה קרב, ואולי גם להבהיר סוף–סוף מי נגד מי ועל מה המלחמה. בין אם הם קוראים לקוראיהם להילחם ברחובות, לברוח מהכלא הארכיטקטוני, ללמוד את העיר או להיכנס לבונקר, כשהם מוצגים בזה אחר זה, הטקסטים שבאסופה עשויים לסמן תנועה עקבית שבמהלכה עוברת מלחמת הרחובות והבתים מהתקוממות פיזית לביטויים של ביקורת, מחאה וחגיגה. הטקסטים הללו, הפרושים על פני כמעט שתי מאות וכמעט תמיד מתלבטים בין פעולה וכתיבה, עשויים לאמת את חששותיו של בנימין מכך שהמודרניות "לא השכילה להציב מול היכולות הטכניות החדשות סדר חברתי חדש" ושהיא רק הוסיפה ועוד תוסיף ״ייסורים נצחיים ותמיד חדשים״; הם אולי שבים ומאשררים את המילה האחרונה של אוגוסט בלנקי, הקושר הסדרתי בן המאה ה- 19 , שטען כי ״היקום חוזר על עצמו בלי סוף ודורך במקום״, אך הם גם הוכחה לכך שהמרד לא תמיד חסר מוצא, ושהוא תמיד בעל ערך. האדריכל שרון רוטברד, מחבר עיר לבנה, עיר שחורה ואברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית ועורכם של ספרים רבים, מספר הפעם את סיפורה של פריז המודרנית דרך אסופה של 44 טקסטים שאותם תרגם מצרפתית ובצדם הוסיף מבואות, מובאות, הערות ואחרית-דבר וכן 64 מפות, איורים ותצלומים. כל הטקסטים המתפרסמים באסופה רואים אור לראשונה בעברית.
הוצאת בבל בע"מ
הצג עוד תוצאות