|
|
עמוד:8
בראשית שנות החמישים עשו רשויות ההנצחה הממלכתית במדינת ישראל מאמץ אדיר לשלב את זיכרון הנופלים במלחמת העצמאות בתרבות הישראלית . ברם , למעט קרובים וחברים , הנושא לא עמד בראש מעייניהם של אזרחי ישראל , רבים מהם עולים חדשים , שהיו עסוקים במאבק ההישרדות היומיומית . הפער בין תחושת המחויבות של הקרובים והחברים לנשק לזכור ובין ההתעלמות של הציבור הרחב , תיסכל את המופקדים על הנצחת הנופלים , שעבורם היה הזיכרון מחויבות מקודשת . ניתן לשאול על היחס בין זיכרון אישי וקולקטיבי בהקשר של הנופלים במערכות ישראל . למשל : מה עם הזיכרון של אלה שנפלו במלחמת יום הכיפורים ? מי שקורא את מודעות האבל שמפרסמות משפחות מודע היטב להתמעטות המודעות לכך . ומה עם הזיכרון של אלה שנפלו במלחמת העצמאות ? אלה שבני משפחתם הקרובים ברובם כבר אינם איתנו - בוודאי לא הורים , ומספר האחים והאחיות , אלו המחויבים לזכור ברמה המשפחתית , גם הוא הולך ומתמעט . הביולוגיה עושה את שלה , וללא השקעה נמשכת המתבצעת ברמת התרבות הרי שהזיכרון נגזר עליו להיעלם . וכשבודקים מה מתרחש בקו התפר שבין היעלמות הזיכרון האישי ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי מתבררת החשיבות של ההנצחה ככלי שמאפשר להעביר את הזיכרון מדור לדור וכך לצקת את הזיכרון האישי בכלים של הנצחה שהם התשתית לזיכרון קולקטיבי . מילת המפתח בכל הקשור לזיכרון קולקטיבי היא המשכיות המתבטאת ביצירת מסורת תרבותית שהיא על דורית . יצירתה של מסורת כזו היא שמאפשרת את הבלתי אפשרי לכאורה ו לזכור באופן קולקטיבי את מה שלא זוכרים באופן אישי . באופן אישי אין אני יכול לזכור אירוע שלא חוויתי . אני יכול לדעת עליו , כפי שאני יודע על אירועים בהיסטוריה , אך בשום פנים ואופן לא לזכור , כי אין מדובר בהתנסות אישית הנחקקת בתודעתי כזיכרון אישי . לעומת זאת אני מסוגל לזכור באופן אישי את חוויית ההיזכרות הנעשים בהקשר קולקטיבי של טקס וסמל . הדוגמא של סדר פסח מבהירה היטב את הדבר . אנחנו לא זוכרים את יציאת מצרים . לעומת זאת אנו זוכרים היטב את הסדר - את המאמץ הקולקטיבי להיזכר ביציאת מצרים . אנו זוכרים את הוויכוחים בקשר לעריכת הסדר , את הדברים שנאמרו במהלכו , את האוכל , את הריבים , אם היו , את הילדים השואלים קושיות ומחפשים אפיקומן . ההיזכרות היא קולקטיבית . הזיכרון הוא תמיד אישי . חשיבות הדבר היא בגלל העובדה הפשוטה שזיכרון הוא המסד של הזהות הקולקטיבית . זיכרון קולקטיבי הוא בעיקרו של דבר היכולת לומר 'אנחנו . ' זהות קולקטיבית פרושה שני דברים . ברמה האחת היא המשותף לכולם . ברמה אחרת הזיכרון מייצר תחושה של המשכיות בזמן , וכאן פותר הזיכרון , הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית , פרדוקס בסיסי של החיים המודעים : כיצד יתכן שמה שמשתנה כל הזמן נשאר אותו הדבר , לפחות ברמת המהות . ללא זיכרון אישי אין זהות אישית . אם אינני זוכר - אין משמעות לקיום שלי . הוא הדין לגבי ה'אנחנר הקיבוצי : אנחנו זוכרים , משמע אנחנו קיימים . הזיכרון הוא שמייצר את תחושת ההמשכיות , ויותר מכך , את תחושת הרציפות . הזיכרון הוא שמעניק
|
|