|
|
עמוד:8
לעלות לירושלים . אחת הדוגמאות הידועות לכך היא - רוצחיו של חומאס בקט הבישוף מקנטרבורי , שקיבלו רשות מאת האפיפיור לעלות לירושלים כדי לכפר על עוונם . הם ניקברו לפי המסורת בכניסה למסגד אל אקעא . רבים מעולי הרגל ראו במקומות הקדושים לא רק מקור השראה והתרוממות רוח , אלא מקור לריפוי מדוויהם . פליקס פאברי מעיד על שער הרחמים : "הנוצרים מסכנים לא אחת את חייהם בכך שהולכים לשם בלילה כדי ליטול בעצמם חתיכות עץ מדלתות השער . אחרים אינם חוסכים ממונם כדי לשחד את המוסלמים לעשות זאת עבורם , כשהם נכונים להחליף את כספם וזהבם בעבור כפיסי עץ וסיגי נחושת ... והסיבה מדוע אלו כל כך יקרים לנוצרים היא בשל המסורת האומרת כי שרידים משער זה משמשים סגולה נגד מגפות ומחלת הנפילה " .. עולי הרגל נהגו ליחס תכונות יוצאות דופן למקומות מסוימים בארץ הקודש או למזכרות שנטלו מהם : בין השאר נתפרסמה מערת החלב בבית לחם , שאבניה שימשו כביכול סגולה לנשים להרבות חלבן ; אבנים אלו נלקחו ע"י עולי רגל לכנסיות באירופה והונחו סמוך למזבח . כך נודע "שדה האפונים של מרים" ליד בית לחם , שאבניו שמשו קמע נגר מחלות ; "אבני אליהו הנביא מהכרמל " , נישאו אף הן ע"י עולי הרגל לאירופה , ונשים ראו בהן סגולה בדוקה נגד הפלה ; עולי הרגל יחסו גם חשיבות רבה לגזרי עץ מאלון אברהם בחברון , למי הירדן ולאדמה מ"ארץ הקודש . " בעיקר נודע בקרב היהודים עפר הר הזיתים כסגולה ברוקה לתחית המתים באחרית הימים ; אך מעל לכל היו נפוצות מזכרות ו"רליקיות" מהמקומות הקדושים שנטלו עימם עולי הרגל לארצות מוצאם . עולי רגל בדרך לירושלים , 1893
|
|