|
|
עמוד:327
. 4 חתימה במציאות , כמרחב אימננטי אינסופי של משמעויות פועלות , אין שלמויות רוחשות . אין שלמות , לא באופן אידיאי ולא באופן קונקרטי סובייקטיבי אישי . אין "טוב" ו"אושר" שלמים ומושלמים ליחידי האדם והחי . במציאות , "המספיק לעצמו" לא "מספיק לעצמו" כקבוע ועומד מעל הזמן חלל , מעבר למשך התרחשות התופעות . אהבתה הייחודית של אנושיות האדם למציאות רוחשת החיים , חיים כערך טהור , אהבת חיים וטבע בכללותם , מאופיינת בשקיקה ושאיפה בלתי פוסקות אל אותו "טוב . " שקיקה ושאיפה אל ה"טוב" הסובייקטיבי קונקרטי של ה"אני" היחידני הרציף , בהתאם למצבו ההולם ; אותו "טוב" סובייקטיבי במרחב משתנה , אפשרי ולא הכרחי , מרחב חירות הבחירה . המרחב הוא התרחשות משתנה ללא שאיפה לשלמות , אלא בשאיפה לאיזון הרמוני בהדדיות עם אנרגיית חיותו של היחיד והחי בהתאם למצבו במרחב . כאמור לעיל , הכמיהה לשלווה ואושר היא סוג של תשוקה המאפשר לאזן את אנרגיית החיות במנעד האושר עצב , או להרחיב באנרגיית החיות , או לאזן אותה מול מצבה האונטולוגי המשתנה של הפלטפורמה היחידנית , הכוליות הפתוחה במרחב . כל זאת , יחד עם תהליכי אירוזיה ואנטרופיה המתחוללים ביחיד בכל עת . לכן , הכוח הנגדי שמושך את היחיד כנגד האנטרופיה , הקמילה והניוון , הוא שילוב של תחושה עם רגש של כמיהה ותשוקה אל "טוב" יותר , הרחבה באנרגיית חיות , שאיפה לשלווה ואושר . התרחשותם של שלושת ההגיונות שהוצגו לעיל בתופעת ההכרה האנושית הנוכחית אינה איכותית וצלולה עקב תפיסת המציאות עלפי עקרון הסיבתיות והשלמות . במצב הנוכחי רוב יחידי האנושות עדיין חיים בעיוורון להתרחשות עצמם , האחר וסביבתם . בימינו השיח
|
|