|
|
עמוד:279
ושוב הפעמונים מצלצלים . היום מועד קדוש בהולנד , יום חג . שמש במרום זוויתי ורקיע ומים קוראים לאנשים לשוט לאיטם בסירותיהם הקטנות , לאכול גבינות , לגרגר , להרגיש את חום השמש לוטף את עורם עם רוח המים , ולהימזג . בירושלים , היהודים , הישראלים ציונים , חוגגים את יום ירושלים . החוגגים שכחו בעיוורונם את לבה של העיר , את כוליותה הפתוחה הרוחשת באור מראות צובאות . בישראל אין בעת הזאת עיר חצויה , מפורדת ומסוכסכת יותר כמו ירושלים . יש בה המון רב של עניים ומעט עשירים , דתיים פנאטים קיצונים המסתכלים על המציאות באופן דואלי , דתי עבדותי משיחי , אל מול חילונים המרגישים שדרכם נסגרת , נחסמת , נצבעת בקולות ובתמונות אחרות של מציאות . העיר חצויה בין יהודים לפלסטינים ערבים , מפולגת בין דתות הרבות ביניהן על זכויות ניהול קברו הקדוש של ישוע או של הר הבית . עיר מפולגת , חצויה , מסוכסכת , אין בה תעלות , אין בה מים , יבש ליבה , וכוליותה סגורה ומחוררה פלחים פלחים . נשארו הדגלים , הסמלים שאליהם נושאים מבטם כל הרואים את המציאות באופן דואלי , בעלי חזון ישן , עבש , המקדשים דרך שהיתה , דרך שעליה גורשו ונטבחו משפחות , נשרפו בתים , דרך שבה הזמן הוא לא משיחי . הנרטיב התנכ"י לא מסתיים בחתימת התנ"ך ; הנרטיב הציוני יהודי מסתיים בהקמת מדינת ישראל , אך נרטיב המסע , הדרך , של הקהילות החיות בה כיום - יהודים , מוסלמים , נוצרים , דרוזים , צ'רקסים , ואחרים - לא הסתיים . זאת אומרת , שבראיית הנרטיב בסובב למסובב ניתן לקבל בהווה הסברים חלקיים בלבד לגבי התרחשותה של התופעה בעבר . הרבה נאמר על כך ועל דרך ההתבוננות הזאת , מהיגל , הוסרל וברגסון ועד לפוקו , בהתבוננותו על הארכיאולוגיה של הידע כמתודה היסטורית , על עצם אי היכולת לאמת ולהכיל את התרחשותן של תופעות עבר . וזאת מתוך תפיסה , שהבנת סיבתן בהתאם לתפיסת המציאות
|
|