|
|
עמוד:241
התשוקה לראות שלמות כאחרות , אחדות מושלמת יותר של אי נפרדות , כפי שדקארט אומר , הקיימת באלוהות או הקיימת באל , היא סוג מסוים של פרשנות של שלמות , אי נפרדות הנשענת על תפיסת מציאות דואלית סיבתית . בעוד שבמרחב המציאות האונטולוגיה כל תופעה מושתתת גם על היפרדות נפררות פיצול , התחלקות ואיחוד . המציאות האונטולוגיה מתרחשת בעצם התהוללותם של ייחודייות אינסופיות במרחב , ייחוד ואיחוד בריבוי כפי שהסברתי בתחילת החיבור . השילוב בין עקרונות החירות והסופיות מאפשר את התרחשות הייחוד הסובייקטיבי קונקרטי של התופעה . האדם רוחש ומתרחש , הווה ומתהווה , מתאחד ומתפצל . הוויה הווה באינסוף , בעודה מתממשת במציאות האונטולוגיה כ"אני מדבר" בעל כוליות פתוחה ודינמית , המתנהלת ופועלת בהתאם למצבה במרחב . דקארט מתחבר ישר לאידיאה האל כסיבת הכול , גם מתוך ההיסטוגרפיה שלו . לכן הוא תופס את המציאות כמרחב הרוחש ונוצר מסיבה לתוצאה , תוך הפרדה בין גוף לנפש . הפרדה זו נותנת לו אפשרויות לתפיסה הולמת את עצמו ואת סביבתו , וה"אני" החושב מנסה ומתנסה בכל עת כדי להשיג את השלמות הגבוהה והמאוחדת יותר בתוך המציאות . מאז דקארט חלפו מאות שנים , המדע התפתח והבנת המציאות שלנו השתפרה באופן הסדור והמאורגן של החומר . אנו רואים את המרחב נפתח מחדש , מבחינת ידע מדעי , בכל תחומי המחקר המדעי - מביולוגיה לתורת החומרים , מתקשורת מחשוב לאפיגנטיקה - והניסויים שיעשו יניבו בוודאי גילויים חדשים , ואיתם תוצאות יצרניות חדשות . חיבור זה קורא לבירור תפיסת המציאות , בירור התרחשות המציאות מעמדת הראייה שהמציאות הינה מרחב אימננטי אינסופי למשמעויות פועלות . דקארט לא יכול לראות אחרת , בתקופתו ובהתאם למצבו , כפי שאנשים לפני קופרניקוס , או בזמן קופרניקוס , לא יכלו לתפוס את המציאות כפי שתפסו אותה לאחר גלילאו . המהפכים בתפיסת המציאות אכן קשורים לפנומנולוגיה של ההכרה , של דרך התרחשותה התפתחותה ותפיסתה
|
|