|
|
עמוד:177
( 39 ) משבר הנאורות והרוח משחקת בעלי העצים , ובענפיהם , נושבת משב מאושר נקי וטהור , מוליכה אותי שוב לאורך אותה תעלה נסתרת , קסומה , אל ספסל ההתבוננות . והנה אישה , סבתא מטיילת עם שתי ילדות קטנות . נעמדות השלוש אל מול דלת כניסה של בית , משוחחות ביניהן , מנסות לפענח איך וכיצד לפתוח את דלת הבית . ילדה אחת מצביעה באצבעה אל מול פני מנעול אחד , והסבתא עונה לה . ואז לאחר מחשבה , היא מצביעה שוב על המנעול השני , והסבתא עונה לה . אמנם יש פשר לתנועות , יש פשר לראייה - כדברי אריסטו "ההשלמה של המוחש ושל החוש המוכשר לפעולה היא בחוש עצמו" - אך לא רק השלמה במובן של החוש הקונקרטי עצמו בלבד , אלא יחד עם כל החושים ויתר המחוללים , כמו תנועה , צורה , תקשורת שפה , הכרה טהורה ואחרים , היוצרים בסינכרונם ההולם תפיסת מציאות הולמת . ישנם "מפתחות" שונים לראיית המציאות ותפיסתה . הנאורות ראתה לנגד עיניה את האדם כמחולל חברה , ראתה את האדם כקודם לחברה , תפיסה הנובעת מעקרון הסיבתיות , של סובב למסובב , של מה קודם למה , ראשית ותכלית . לתפיסתי , האנוש כחי חברתי התהווה מלכתחילה כקהילה , כפנים עם אחר . ייחוד ואיחוד בריבוי הינו עקרון מכונן של המציאות האונטולוגיה , של כל "יש" אונטולוגי . המציאות היא התרחשות הנובעת מאותם יחסים הקיימים ורוחשים בין היחיד וסביבתו ובין אינסוף ישים אונטולוגיים סופיים הרוחשים ומשתנים במרחב אימננטי אינסופי של משמעויות פועלות . אריסטו ראה את החברה והאדם שזורים זה בזה , כאמור לעיל , אך ראה את התרחשות 139 אריסטו , על הנפש ( תרגום : א . קמינקא , ( תל אביב , , 1949 עמי קו .
|
|