|
|
עמוד:171
היחיד , אך ה"אני" ההכרתי הרציף , המורע והלא מודע , מתרחש בכל עת במשך חייו של היחיד בכללותו של גוף נפשו , בכוליותו הרוחשת הפתוחה במרחב . המספיק לעצמו בתפיסתו של אריסטו את המציאות קיימת קורלציה בין אושר , שלמות וטוב . שלושת המושגים האלה שלובים זה בזה , כך ש"המספיק לעצמו" - האושר לתפיסתו - נמצא באותו מצב אצל היחיד שבו הטוב הוא הטוב המספיק לעצמו , ובמצב זה "החיים נבחרים ולא חסרים כלום , " החיים שלמים . אריסטו רואה את האדם כשואף אל שלמותו , אל "המספיק לעצמו , " בעוד שבתפיסת המציאות על פי עקרון המשמעויות הפועלות , אין שלמויות במרחב הרוחש . אין שלמות , לא באופן אידיאי ולא באופן קונקרטי , סובייקטיבי אישי . אין "טוב" ו"אושר" שלמים ליחידי האדם והחי . במציאות , " המספיק לעצמו" אינו מספיק לעצמו כקבוע ועומד מעל הזמן חלל , מעבר להתרחשות התופעות . "המספיק לעצמו" משתנה עם השתנותו של היחיד , האנוש , במצבו במרחב הרוחש . בתפיסת המציאות עלפי עקרון המשמעויות הפועלות מתאפשר ליחיד להכיר ולדעת את " המספיק לעצמו" הסובייקטיבי קונקרטי , בהתרחשותו בתופעה במרחב ובזמן . "המספיק לעצמו" משתנה מהיותנו ילדים להיותנו בוגרים , ובתקווה יותר אחראים . "המספיק לעצמו" מוגבל מבחירה בהתרחשותו במארג של ערכי מידות ומוסר המקובלים בקהילתו של היחיד , בהיות היחיד חי חברתי . 132 להסבר מקיף להתחוללות ההכרה תודעה הסובייקטיבית , רצף ה"אני" היחידני של האדם ראו : תורת המחוללים . 133 אריסטו , המידות ( תרגום : ח'יי רות , ( ירושלים , , 2002 עמי . 27
|
|