|
|
עמוד:168
עיקר את הטוב מן הסובייקטיביות שבו . אמנם הוא ראה "טוב עליון , " אותה אידיאת הטוב , אבל הוא חזר והדגיש , " גלוי אפוא שאי אפשר [ ל"טוב [ " שיהא משהו כולל ואחד המשותף לכולם , שהרי אז אי אפשר יהיה להשתמש בו בכל המאמרות , כי אם באחד בלבד . " בידוע , אריסטו ראה ובנה את עשרת המאמרות , הקטגוריות . אמנם בחיבורו " המידות" הוא מציין רק שבעה מהם , אבל לתפיסתו קיימים עשרה מאמרות הבונים את התרחשות המציאות . כאמור , אריסטו ראה גם את הריבוי של הטוב , אך קבע שלמעשה הטוב השלם הוא קו האמצע ; לא חם מדי לא קר מדי , לא כועס מדי לא רגשני מדי . הוא תופס את הממד הפרקטי של החיים באותה תחושה סובייקטיבית של טוב ורע , ומטיף למציאת האיזון בקו האמצע . התפיסה הזאת השתרשה מאוד במרחב הקהילות בתרבות המערבית , ואומצה על ידי הדתות השונות כחלק אינטגרלי של האפוס והנרטיב האמוני , הן בחיי היומיום , הן בהתרחשות הטרנסצנדנטלית מיסטית . הרבה נכתב ונחקר בנושא , אך חשוב לי להדגיש שפילוסופים ומיסטיקנים רבים וטובים , משלמה אבן גבירול ועד לוינס , נשענו על הגדרותיו של אריסטו , הכילו את הקטגוריות שלו בתפיסת עולמם התיאולוגית , ושאבו מהן קודקס אתי , המזוהה עם אותם ציוויים תנ '' כיים קדומים . האתיקה האנושית , הקהילתית חברתית , קודמת לתקופת התנ"ך . אנו יודעים על קודקסים אתיים חברתיים מתקופת שומר ואבד , ועל קהילות אנושיות שחיו באזור מסופוטמיה , מצרים , סין , אמריקה ויוון הן מתחילת התרחשותה של האנושות . התרחשותה של האתיקה ומבניה תואמת את תפיסת המציאות ההולמת שהיתה קיימת באותה העת בהתאם למצב הקהילה ויחידיה במרחב . 128 שם , עמי . 18
|
|