|
|
עמוד:83
עת . היש , האונטולוגיה , הוא למעשה ממד של טבע טובע בפועל במשך ההווה , במלוא מובן המילה . זוהי אינסופיותו . האונטולוגיה בעצמה , מתוך עצמה בהתהוות שלה , בהשתנות שלה בתוך המרחב הרוחש , היא ממד של טבע פועל , טבע טובע . במרחב האימננטי , המציאות האונטולוגיה הרוחשת בו מאפשרת את התחוללותה של אנרגיית חיות צלולה וזכה יותר , וכך בתופעת המאבק המתרחשת בין הזהה לאחר , בין ה"אני" הגנרי הזהה וה"אני" הסובייקטיבי , הם מאוחדים יחדיו , בהיות ה"אני" התרחשות גוף נפש יחידנית בעלת זרם תודעתי רציף ויחידני , החיה את דרך חייה תוך קבלת אחריות על בחירותיה בעשייה , יצירה והודיה . אין זהה ללא אחר , ואין אחר ללא זהה ; יש ייחוד ואיחוד בריבוי . האדם , ה"אני" הסובייקטיבי קונקרטי , מתממש במשך המציאות האונטולוגיה , בממשות המשתנה , רוחש את מסעו האחד , הנצחי , באינסוף . לכן , עמנואל , ההצהרה שלך כי המישור האתי קודם למישור האונטולוגי , אינה נראית נכונה מהתבוננות במציאות כמרחב אימננטי אינסופי של משמעויות פועלות . האתיקה היא חלק מהאונטולוגיה , היא נגזרת מהאונטולוגיה והיא תופעה רוחשת ומשתנה במציאות האונטולוגיה . האונטולוגיה מהווה תשתית אנרגטית להתרחשות התופעות , היא המדיום של המציאות , הממשות הרוחשת , תשתית המאפשרת את היווצרות והתרחשותן של תפיסות הכרתיות אתיות שונות ומשתנות במשך החיים בפועל . הצלע הפילוסופית הנוספת לאתיקה ולאונטולוגיה היא האפיסטמולוגיה , תורת ההכרה , וגם היא מתרחשת באותו מרחב מציאות של תורת היש האונטולוגיה . כך שאין המדובר במשולש פילוסופי בעל שלושה זרמים תפיסתיים של המציאות , או התבוננויות הקשורות זו בזו בסדר היררכי , אלא בתפיסת מציאות אחת הרואה את תופעות ההתרחשות של ה"יש , " את ההכרה והאתיקה , כתופעות ממשיות הפועלות במרחב והמוגדרות כהתרחשויות במציאות האונטולוגיה . תפיסת המציאות בכללותה כמרחב אימננטי
|
|