|
|
עמוד:4
בבית המשפט העליון , ביקורת המושתתת על דבריה של רות גביזון , מועלית הטענה כי בית המשפט העליון החליף את עקרון שלטון החוק בעקרון שלטון בני אדם . עקרון שלטון החוק דורש כי זרועות השלטון השונות , ובכללן הרשות השיפוטית , תפעלנה כנציגיו של החוק ולא כמתחריו ; אם לא כך יהיה , וזרוע שלטונית פלונית תפיק מתוך תוכה את הנורמות שעל פיהן תפעל , היא תיחשב בצדק כמי שמגשימה את שלטון בני האדם ולא את שלטון החוק . נכונותו של בית המשפט העליון להכריע בשאלות שאינן קשורות לפרשנות החוק פאר אקסלנס , תוך יצירה מודעת של מהפכה חוקתית בבית המשפט ולא בבית המחוקקים , מביאה , לטענת גורדון , לערעור אחד ממובניו הבסיסיים של ערך שלטון החוק , ולדבריה "במקום לחזק את שלטון החוק בישראל , החליף אותו בית המשפט העליון בשלטונם של בני אדם . " גורדון רואה בשלילה תופעה זו בשל תוצאותיה הלא רצויות ( אי ודאות משפטית , חוסר אמון במערכת החוק מצד הציבור , פוליטיזציה של השפיטה ועוד , ( אך יותר מכך יש בה פגם משום שאינה מתיישבת עם המובן הבסיסי ביותר של הרעיון הדמוקרטי , שעל פיו מקור סמכותו של החוק נעוץ ברצון העם ולא ברצון אליטה זו או אחרת . כאן , לעניות דעתי , ניתן לעשות השוואה פורייה ומעניינת בין מדיניות בית המשפט העליון לעמדת ההלכה היהודית . אנו עשויים למצוא כי דווקא מדיניותו האקטיביסטית של בית המשפט העליון תואמת תובנות יסוד הלכתיות מסוימות . ברם , חרף הקבלה מרתקת זו , עיון נוסף ילמדנו כי בין התשתית הערכית שעליה מבוססת דמותו של הדיין ההלכתי ובין זו של השופט האזרחי פעורה תהום . המודעות לתהום זו מעמידה סימן שאלה נוסף מעל תרומתה של המדיניות האקטיביסטית של בית המשפט העליון לשיפור איכות השלטון בישראל . העובר בין בתרי התלמוד הבבלי עשוי להתרשם כי הוא מפקיד בידי הדיין סמכויות רחבות ביותר , סמכויות החורגות בהרבה מן הפעילות הסדירה של החוק ההלכתי . למעשה , אם הדיין ינצל את הסמכויות המופקדות בידיו במלואן , ייווצר פער בין החוק ההלכתי , שייתפש פעמים רבות אך ורק כ '' חוק כתוב , " ובין "החוק הנוהג " בפועל . אזכיר בקשר לזה שתי דוגמאות מפורסמות . הדוגמה הראשונה לקוחה מדבריו הנודעים של רבי אלעזר בן יעקב , המעיד ( באמפתיה ובהזדהות ) כי הדיינים נוהגים לחרוג לעתים מן העונשים הקבועים בחוק ההלכתי : " שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה " ... ( בבלי סנהדרין מו ע"א . ( על דוגמה שנייה , קונקרטית יותר , יכולים אנו ללמוד מן המעשה המובא בפרק השלושה עשר של מסכת יבמות . כאשר נדרש בית הדין להכריע בעניינו של אדם המכונה "פישון הגמל , " שאשתו ביקשה לעזבו , סטה בית הדין משורת הדין , החמיר עם האיש והקל עם אשתו . חז"ל היו ערים לכך שהדבר אינו מתיישב עם גופו של הדין , אך נימוקם היה נחיצותה של חריגה זו של הדיינים לצורך עשיית צדק עם אדם הנוהג באשתו שלא כראוי : " פישון הגמל במידה כפושה מדד , לפיכך מדדו לו במידה כפושה" ( בבלי יבמות קז ע"ב . ( אכן , התלמוד הבבלי נותן
|
|