|
|
עמוד:13
נפשו נוצר הכלי , או במונחים הקבליים שאנו נרמזים אליהם כאן , נוצרת הנפש המהוה את הבסיס , את הכיסוי למתן החיים לנשמה " . זו מרפרפת , נוגעת בכלי לא נוגעת , מביאה את תורת היצירה והשיר של הרבסט אל תורת היצירה של חכמי המשנה . זו התבטאה במדרש 'מעשה בראשית' כשישב התנא בן עזאי ודרש : 'ואין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח שנאמר ; 'ורוח אלהים מרחפת על פני המים' ואומר : 'כנשר יעיר קנו' וגו' מה נשר זה טס על קנו נוגע ואינו נוגע . 16 תהליך יציקת ה'תוך אל הכלי לא נעשה בדרך הבטוחה של השקעת הנפש כולה , אלא : 'נוגע לא , 'נוגע כמו במעשה יצירת שמים וארץ כך במעשה היצירה הספרותית . בזה מתבצע הקשר בין היסוד הזר , האלוהי , ליסוד המוחשי האנושי , כך נוצרת השירה , כך נוצר החזון וכך נוצרים החיים . כשהרבסט נוגע לא נוגע בכלי השולחן ומדבר בלחישה על הכיסוי , אנו מקבלים את עיקרי תורת הסוד של השירה והחזון העומדים כאנטי -תזה לתפיסת הכלים השאולים . אלו , מהווים פלט פרשני מסועף לא רק לתורת הסוד התנאית אלא גם לזו האמוראית : 'רבי שמעון ברבי יהוצדק שאליה לרבי שמואל בר נחמן אמר לו מפני ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה מאיכן נברא האור , אמר : נתעטף הקרוש ברוך הוא בה כשלמה והבהיק זיו הרת מסוף העולם וער סופו , אמר לו בלחש , אמר לו : מקרא מלא הוא עוטה אור כשלמה וגו' ( תהלים קד ב ) ואת אומר בלחש אתמהא , אמר לו כשם ששמעתיה בלחישה כך אמרתיה לך בלחישה' ( בראשית רבא , ג ד , . ( 19-20 אולם הבקיעה וההיווצרות של הטקסט העגנוני מתוך המצע הרוחני של חכמי המשנה והתלמוד ( חז"ל ) לא נשארים רק ברובד הפרשני-תוכני , אלא גם ברובד המונחי-מושגי של הלשון . במסגרת זו יוצרת ההכרה את מערך ההבחנות וההגדרות , אשר לתוך חלליהם תיצוק בסופו של דבר את פרשנותה . תורת הכיסויים של הרבסט מבחינה בין כלים במשמעות של לבושים , ובין כלים במשמעות של מחזיקי תכולה . כשהיא משתמשת בשני המשמעים הללו לבניית משל הסגנון , היא לכאורה מעדיפה את המשמעות של הכלי כמכיל תוך-ניצוק , ודוחה את המשמעות של הלבוש . כך הוא לגבי הביטוי 'כלים שאולים' שמשתמש בו עגנון במשמע של בגדים שאולים . ופירושו סגנון המנוכר למקורו , שכאשר חוזר הוא אליו פוקע כוחו . כשחוזרים אל הכלים בתמונת הרבסט השולח ידו לנגוע בכלי השולחן ומחזירה , אנו חשים את חרדת הקודש סביב מחזיקי תכולה אלו . אם כי נגיעה ואי נגיעה זו של הרבסט בכלים נותנת תחושה מקדימה לכך שההכרעה היא זמנית , ובמהרה יתגלה מוצר דיאלקטי . זה עולה ומתגלה מלחישתו של הרבסט ומצחוקו של התלמיד בעניין הכיסויים : 'מי שיש לו כיסוי יכול לפנות לכל מי שירצה ... בעל המדרש ודאי לא היה חסר ... כיסוי לדברים שהביא , ואולי אף משה רבנו שהדברים מובאים בשמו . אולי אף הוא לא היה צריך לבקש כיסוי ממקום אחר' . ( 255-6 ) בניגוד לסגנון הבוגד של הבגדים השאולים עולה שבחו של סגנון הכיסויים : שירה או חזון שיוצאים בכיסוי , כלומר שיש להם בסיס ושהם הדוקים בבסיסם , אזי כל אימת שחוזרים אליו לא פוקע כוחם . כאן מתבהרת ההכרעה בעניין הכלים , לא בין משמעות הלבוש בכללו והחזקת
|
|