|
|
עמוד:11
לניכור ביניהם - המוות . ואילו השמים אצל המשורר ביאליק , אפשר שיש בהם אל ואפשר שאין בהם אל שהרי הוא אומר : 'ואם יש בכם אל ולאל בכם נתיב - ואני לא . 'מצאתיו מילת הספק 'אם' יש' ) בכם ( 'אל לא רק שאינה שייכת במדרש , אלא הזעקה שם מתבססת דווקא על ודאות קיומו של האל . בודאי המשך השיר : 'התפללו אתם עלי ' ! כי 'אני ... אין עוד תפילה בשפתי' הוא היפוך התפיסה המדרשית הרואה בפניה לשמים חתירה אחרת , כואבת יותר של תפילת משה . מן ההשוואה בין השיר למדרש יוצא שאינה רומה זעקה על אוהב שהופך לאויב לזעקה על סימן שאלה שרודף . על פי עגנון , הניכור של המשורר אל המקור ממנו שאב גורם להיפוך היוצרות : ' קראתי בבהלה , היאך באו אותן המלים לתוך המדרש ' ? מעבר לנימה האירונית , כי הרי המלים הגיעו מן המדרש אל השיר ולא להפך , אנו נחשפים לחורבן הספרותי שכרוך בהיפוך . כאשר התולדה - השיר , צריכה לשאת את המקור - המדרש , אז יפלו שניהם יחדיו והמלים תתפזרנה לכל עבר , כפיגורות מתות נטולות חיים , ויפוג כוחן הן בשיר והן במדרש . וכך נהפכת השאלה האירונית שמעלה עגנון לחרדה עמוקה : 'עם שאני כפוף ועומד לפני הספר וחוטף בעיני את המלים , חזרתי . 'והשתוממתי חרדה זו מבטאת את התהייה היאך קרה שלא נתקבלו מילות השיר אצל המדרש מקור מחצבתן , כאב זה שבאו בניו אליו ודחה אותם מעליו , ונפל עימהם יחדיו . על פי הבנה זו של עגנון , החידוש , החיות ולידת החיים החדשים של היצירה הספרותית נובעים באופן פרדוכסאלי , דווקא , מהתהדקותה המוחלטת במקור ממנו יצאה . ולהפך , המתלבש במקור מתוך ניכור כלים' ) ( 'שאולים מביא את המוות ליצירה הספרותית ופקיעת כוחותיה הטקסטואליים . דיאלקטיקה זו מוצגת יפה בתנועות הגוף של הרבסט בהמשך הדיון על הכיסויים . היא גם מסבירה כיצד מגיעים לידי התהדקות בכלים וניצלים מן היציאה בכלים שאולים , דהיינו מן החיקוי והמלאכותיות הטקסטואלית : הוריד הרבסט ראשו והושיט ירו לקראת כלי על השולחן , נגע בכלי והחזיר ידו , נגע בכלי והחזיר ידו . הביט בידו הריקה כשהוא לוחש , מי שיש בידו כיסוי הרי זה רשאי לפנות לכל מי שירצה . 'שירה' ) שם ) ראשית , יש להרכין ראש ולפשוט את היד הריקה . יש לעשות זאת אולי 'כקבצן של אהבה' כלשונו של עגנון , ולא שיקום הנוצר על היוצר כפי שקרה בשירו של המשורר . שנית , ההתהדקות במקור - בכלי - בסגנון מתרחשת בדרך הפוכה ממה שצפינו . לא התנפלות וסגירת היד עליהם , אלא לוקח לו הרבסט כלי ומחזירו , נוגע ומחזיר , נוגע ואינו נוגע בכלים . לבסוף נשארת היד ריקה והכלי אינו בידה , לעולם יהיה המקור ליצירה הספרותית עודף על מה שהיד ( היצירה הספרותית ) יכולה לסגור עליו . ועדין נשאלת השאלה : כיצד מערכת יחסים דיאלקטית זו עשויה להוליד חיים ספרותיים חדשים שמולידים בצלמם ובדמותם ? אליבא דעגנון , לכל לידה קודם עיבור , ולכל
|
|