|
|
עמוד:8
מילולית של המקורות , הקשרים ראשוניים אותם הם מייצגים , או הקשרים סטיגמטתיים של המסורת . על אף שטוכנר מגדיר את תפיסת עגנון כ'למדנית ודיאלקטית לפי המסורת' , ( 228 ) פתרונות החידות והנעלמים שיוחסו לה לא עברו את רמת שימושה השטחי של היצירה העגנונית במימרות חז"ל , או את מודעותה הבסיסית לסוגיא תלמודית זו או אחרת . הוא הדין לגבי הזיקה המקראית שיוחסה ליצירה העגנונית , זיקה שלא עברה את רמת הדרדקים הלומדים פרשה בחומש עם רש"י או בלעדיו . תפיסת הזיקה יושמה אף ביחס ללשון עגנון . השאלה מהי בעצם הלשון שנקט ביצירותיו לא עניינה באמת , מכיוון שכבר נפסק ש הלבוש המסורתי משמש רק מסכה במגע שבין האמן לקוראיו . בין אם לשונו רבנית או לשון חכמים אין זה משנה לשאלות הקיום והמבוכה הדתית שבוקעות מיצירותיו , שאינן תואמות לא את זו ולא את זו . כאן עולה וצומח עוד מאפיין מרכזי המקובל בחקר עגנון , הוא האירוניה , שכל שאינו מציית לו נופל בהכרח , על פי תפיסה זו , לזרועות התמימות והאמונה האורתודוכסית שאינה מניחה מקום למורכבות . אמנם נכון הוא שכשרואים את אוזן הפיל כבריה בפני עצמה הרי שיוצאת תמונה מעוותת , בלתי מובנת ואולי שדית . כך כשעושים את יצירת עגנון עיקר , ואת מקור נביעתה טפל , מגיעים אחר זמן לנקודת רוויה ולהתייבשות . אולי מה שיצירה זו צריכה לא בשמים הוא ולא מעבר לים , אלא העמדתה על בסיסה , הוא סגנונה . וכדברי עגנון : ' עיקר העיקרים : שיבטא הסגנון מה שהסופר רוצה לומר - אצלי הסגנון מבטא , אצל אחרים איני 10 . 'יודע הסגנון מוביל את הקורא לבסיס הטקסטואלי , המחשבתי והריתמי ממנו נבעה היצירה , שם הוא שומע קולות ורואה מראות . אם היצירה משתלבת בנופים הטקסטואליים בהם נולדה , אם ככתם , או כאשד הנחלים , או כצפצוף הציפורים , הרי מכאן נובעת שלמותה . אך אם הקולות צורמים והמראות דלוחים , אזי מגיעים אל הרוויה הספרותית שאינה מביאה אחריה את הרעננות של חיים חדשים . הבנה זו של נשמת היצירה הספרותית מביע עגנון ברומן : 'שירה' לא כשאר כל הלשונות לשון עברי ולא כשירה הלועזית השירה העברית . אילו מצאנו בשיר לועז צירוף של שלוש ארבע תיבות שהן ידועות לנו ממקום אחר , מה היינו אומרים , יוצא הוא בכלים שאולים , ואילו בעברית , כל המרבה בצירופים ידועים הרי זה משובח . לפי שאין העברית לשון מדוברת וכל קנייניה משוקעים בספרים , בהכרח מי שנוטל דבר מלשון הספר ונותנו בספרו נותן לו חיים חדשים שמולידים והולכים בצלמם ובדמותם . אף על פי כן איני שוכח מאורע אחד שאירעני , שלכאורה צריך להתיישב עם הנחה זו ואינו מתיישב . קורא עברית אני מנעורי , יום אחד נזדמן לירי השיר שמים בקשו רחמים עלי . קראתי ועמדתי מרעיד ומשתומם , שכל כך יש בידו של המשורר , שפונה לשמים שהם יבקשו רחמים עליו שרואה את עצמו כראי והגון להטריח שמים עליו . פעמים הרבה חזרתי על אותן ארבע
|
|