|
|
עמוד:137
את השעיר לעזאזל הנושא על גבו את מעשינו החמוצים , את חטאינו , ומבקשים מן האל מחילה בדומה לאנשי נינוה . בפסח וביום הכיפורים נהוג ללבוש לבן , זכר ללבושו של הכוהן הגדול , סמל לטהרת האדם כמו גם לטהרת העם שנבחר להיות לגוי קדוש ולממלכת כוהנים . בשני החגים הללו קיימים איסורי אכילה - בפסח אנו מצווים לא לאכול חמץ וביום הכיפורים נאסרת האכילה בכלל , והעוברים על איסור זה בשני החגים , עונשם כרת . בחג הפסח מצווה האדם לאכול לחם עוני ואילו ביום הכיפורים הוא מצווה על עינוי הנפש . לחם עוני נאפה בחיפזון , כי לזמן משמעות חשובה בחיי האדם . כפי שלמד יונה מן הקיקיון שצמח ונבל בן לילה ובני ישראל למדו לנצל את הזמן הנכון ליציאה החפוזה ממצרים . מתוך העינוי ביום הכיפורים , שהוא כעינוי הנפשי שחש יונה ובעינויים שחש העם במצרים ובמדבר , אנו יכולים לבוא אל תיקוננו , אל חירותנו , אל עצמנו . בהגדה של פסח אנו קוראים על חסדו של האל עם עמו . מטרת הסיפור היא חינוך הדורות הבאים ליראת אלוהים , לשחרור מגאוות האדם על ידיעותיו והישגיו , וחיבורו להיותו נברא בצלם אלוהים . מתוך השוואת מסעו של יונה למסעם של יוצאי מצרים מתברר כי מטרתם של הנדודים הממושכים במדבר הייתה לחנך את העם להכיר בייחודו ולהכיר בריבונותו של בורא העולם . ספר יונה , גם הוא בא לחנך את האדם באשר הוא , לדבוק בערכים מוסריים וערכיים ולהכיר בחופש האדם מול ריבונותו של האלוהים . ספר יונה מבליט את המשותף בין הבריות ללא הבדל דת ולאום , ואילו תיאור בני ישראל היוצאים ממצרים מדגיש בעיקר את ייחוד הלאום המתגבש ואת 6 אמונתו , לאחר השעבוד . סיפור יציאת מצרים וסיפור יונה מתארים מסע פרטי ומסע לאומי הכרוכים בחוויות קיומיות של ניתוק ואובדן , אך בו בזמן ארוגים בחוויות בלתי צפויות שדרכן צומחים האדם והעם . הגישה הבדלנית היא כורח בגיבוש העם , בשעה שהגישה האוניברסלית הקשורה בצידוק האל עם ברואיו מאוחרת יותר והעסיקה את הבריות בשלהי בית ראשון או בראשית התקופה הבתר מקראית . סימון ( תשנ"ב : 33-31 ובביבליוגרפיה שם . ( 38
|
|