|
|
עמוד:8
הטקסט עמד לצדו , הפוחלצים , החלומות , טקסי המוות . אבל שורה אחת עמדה לצדי , והרגשתי אותה בכוח עצום : ( נפתלי אומר לבתיה בלחץ הערותיה ) "מה שהתכוונתי לומר , שקירקגור הוא זעקה לאלוהים . " ! הזכרתי לו את השורה הזאת . אך לפי ה"כן" הרפה שלו , הבנתי שהוא לא זכר את השורה , ואם זכר לא ייחם לה משמעות . לגבי היא היתה ( והיא עדיין ) לבה ועיקרה של הנובילה . לא , "אלוהים" כי אם . "זעקה"ה "אלוהים" הוא כאן דימוי בלבד , מלה אחרת למה שאין . יניקת הזעקה , מנין ? האם מן החלל הריק המקיף אותנו , אותו אנו מנסים לסתום בהמולה ובחפצים ? יניקת הריק - האין היא זו השואבת אליה את הגיבור התמהוני של הסיפורת המודרנית , הנראה לנו כהולך ( בדרן כלל בבלי דעת ) "כמי ? "שנקרא האין הוא מקיים , מאחורי גבם של בני דבבו הארציים , דיאלוג חד סיטרי עם אותו משהו חםר , שאין הוא יכול לדעת עליו דברי האין הוא מצפה , בתוך כל מעשיו ושתיקותיו , אל איזו התגשמות אחרונה ? אל התגלות מהממת ? אם כן , היכן נסתרו כל אלה בתוך המארג הסיפורי ? אלה כמה מן השאלות שהחלו מבקיעות מן התחושה אל התודעה , בעקבות אותה שיחה . בשנים שלאחר מכן מצאתי את עצמי מהרהר בכך יותר ויותר . סיפורים רבים , משלנו ומן הספרות הכללית , נראו לי כמזמינים זווית ראייה נוספת , שתגלה את מימדם האחר , אולי לא תמיד החשוב ביותר , אך בודאי המשמעותי ביותר לראיית עצמנו , להבנת שורש מצוקתנו כבני אדם בזמן הזה . התשובה החלה להסתמן כבר בניסוחה של מצוקה זו עצמה : אדם מול ההעדר . או , בניסוח אחר : הצליין החילוני . אין זה הגיבור , "תלוש"ה לפחות לא במובנו המצמצם . כאן , האבחנה חיונית . לגבי "התלוש" אתה שואל : תלוש ממה ? מהיכן ? מאיזו מציאות ? מה ההוויה שלעומתה הוא ניצב , כמו גיבורו של ברדיצ'בסקי ב"מעבר , "לנהר מחרף ודוחה ואינו יכול להינתק ? הצליין החילוני כבר אין לו מציאות . מבחינה גניאלוגית אולי הוא נכדו או נינו של התלוש . אבל מבחינה מטאפיזית , אין לו זכרון . מעולם לא הכיר מציאות שלמה בתוך עצמה , עם חוק ועם אלוהים . אם , כמו גיבורו של ברדיצ'בסקי , יהפוך ראשו לאחור , לא יראה שם דבר . הוא הקיץ בתוך הישימון . התנסותו - רק היא עשויה להחדיר בו משמעות . דיוקנו זה של הגיבור אין לו ביטוי שלם אלא במימד הצלייךחילוני של הסיפור . אבל גם ברקע הקדמי , בשטפו ה"רגיל" של הסיפור , כבר פזורים
|
|