|
|
עמוד:12
זו : לפני שהמשיח מוסגר לכוהן הגדול , הוא עורך את הסעודה עם תלמידיו ומבקש מהם לאכול את הלחם המשתווה לבשרו שלו , וללגום את היין המשתווה לדמו , דם העומד להישפך בזמן הצליבה — כפי שישו עצמו מנבא לתלמידיו . פאולוס — אשר ביקש לכונן קהילה נוצרית מתוחמת מהיהדות ומהאלילות ובעלת הרמוניה פנימית — עשה שימוש בריטואל סעודת האדון , כמו גם בטבילה , על מנת לייצר סולידריות נוצרית מסביב לשולחן ההיזכרות בישו . על כן באיגרת הראשונה לקורינתים השליח דורש מנמעניו לראות בטקס סעודת האדון לא מקור לשובע ולעליזות גרידא , אלא אפשרות להתאחדות עם זכרו של ישו המשיח , אדון הקהילה . הלחם שבוצעים ומעכלים הנו למעשה גופו של ישו , והיין שעליו מברכים הנו דמו העומד להישפך . פאולוס אף מוסיף שהקהילה הנוצרית בקורינתוס , כמו כל קהילה נוצרית , הנה עצמה כגוף הקדוש של ישו : מתקיימת זהות בין הקהילה לבין אדון הקהילה . משמע שמתקיימים יחסים מורכבים ודו–צדדיים בין דמות הקהילה לבין דמותו של ישו כמושא לחיקוי . באופן הזה טקס סעודת האדון הפאוליני מגשים את האידיאל הרפלקסיבי של הריטואל המפנה את המאמין חזרה לעצמו / לקהילתו . בפרקים המוקדשים לטקסי הטבילה ולסעודת האדון אצל פאולוס אבחן את היחסים בין כינון הקהילה הפאולינית במסגרת טקסים אלה לבין הדימוי של ישו המשיח כפי שהוא מופיע אצל פאולוס ( ובשאר כתבי הברית החדשה . ( כל זאת תוך בחינת כיוון החיקוי ביחסים בין המאמין למשיח : מי מתפקד כמושא החיקוי ומי כנושא החיקוי ? לשם כך אתייחס בתחילה לדמותו של ישו כפי שהיא מוצגת בברית החדשה , במיוחד בארבע הבשורות , כלומר כפי שהיא נתפסת ביחס לתקופתה , ולא לשחזור דמותו של ישו " ההיסטורי . " לשם בחינת הריטואל אצל פאולוס ביחס לכינון הקהילה נחוצה מתודה מחקרית השונה מהמתודות המצויות כיום בחקר
|
|