|
|
עמוד:יב
של ממש" ( מצוטט כאן בעמ ' . ( 50 בטענות מעיז אלו מבחין טרנס והפרה בין הניצול , אסיר המחנה שהפר למעין חיה והעניין היחידי שלו היה השגת מזון והישרדות , ובין הגיבור שפעל לפי ערכים אחרים . על פי דה פרה , הקרבנות היהודים במחנות לא היו גיבורים , אף לא בהתאם להגדרה שאינה דורשת הפגנת תעוזה במלחמה , אלא פעולה על פי ערכים . גישתו של ברונו בטלהיים היא הפוגעת ביותר . בטלהיים חי את חוויית המחנה בעצמו , אך בתקופה שלפני המלחמה ובתנאים הרבה פחות חמורים מאלו ששררו במחנות הריכוז בשנות המלחמה . בטלהיים כתב "כאן הכל מותר כל זמן שיש בו כדי לתרום לקיומי " ( עמ י . ( 53 מתוך כך , הוא ממשיך , אימץ לו הקרבן את "ערכי הגסטפו . " בדבריהם של הוגי הדעות האלה מהדהדים , לפי ברקוביץ , דבריו של שפינתה על ה"קונטוס , " שלפיהם ההישרדות היא המדריך העליון של כל יש . ברקוביץ מתפלמס עם עמדות כאלה , שעולה מהן כי דברי שפינוזה התגשמו בכל תוקפם בקיום העירום במחנות , הן במישור העובדות והן בפרשנותן . הוא מביא שלל עדויות על מאבקם של הקרבנות לשמירה על צלמם היהודי והאנושי , וזאת למרות סכנת המוות והעינויים שהייתה כרוכה בזה . ברקוביץ מראה שהעדויות שהביאו המחברים הנזכרים מספרות רק חלק מן האמת וממילא מעוותות אותה . כדי להסביר את סיבת הסילוף , הוא טובע מטבע לשון המציינת דמויות רבות שחיו באותם רגעים טרגיים : "היהודי האותנטי . " לטענתו , מחברים אלו לא עמדו די על התנהגותו של היהודי האותנטי ( עמ ' , ( 51 שהייתה שונה בתכלית השוני מהתנהגותו של היהודי המתבולל , שבה הם עוסקים על פי רוב . יסוד ההבחנה בין היהודי המתבולל ליהודי האותנטי טמון בשאלת הכבוד העצמי והתגובה להשפלה . את היהודי המתבולל אפשר לתאר באמצעות ההגדרה של סארטר , שראה ביהודי אדם שזהותו נקבעת על פי האופן שבו רואים אותו האחרים . אך לא כך היה היהודי האותנטי שנאבק על יהדותו . ברקוביץ מצביע על ההבדל התהומי שבין תגובת
|
|