|
|
עמוד:13
הוראת אב לבן במצרים הקדומה נילי שצ ' ופק לפי הגדרת א ' אבן שושן במילונו , החינוך הוא : 'הקניית הרגלים , דרכי חשיבה והתנהגות ; פיתוח המידות , האופי והכשרים הרוחניים של החניכים בהתאם למטרה אידיאלית מסוימת ( להבדיל מן "הוראה , " שעיקרה הקניית ידיעות והשכלה . ' ( הגדרה פשטנית יותר מצאנו בספרו של נ ' מוריס , תולדות החינוך של עם ישראל : 'החינוך - תהליך ממושך של למידה שאיננו קשור באופן ישיר במילוי צורכי שעה מעשיים . ' הגדרות אלה מתאימות לתיאור ההוראה והחינוך בתרבות המערבית המודרנית . האם הן יפות לתיאור החינוך במזרח הקדום בכלל ובמצרים בפרט ? האם היה במצרים הקדומה חינוך במובן זה של הכשרת הנער לאור אידיאל מסוים ? האם היתה הוראה במצרים שלא היתה קשורה בלימוד מעשי מקצועי ? תשובה לשאלות אלה כרוכה בשחזור ההיבטים השונים של הלימוד במצרים הקדומה ובייחוד שניים מהם - זהות הסמכות המחנכת ותוכן ההוראה . א . הסמכות המחנכת במצרים ( כמו במסופוטמיה ובישראל הקדומה ) היה האב מופקד על חינוך הבנים . אמנם , גם האם נטלה חלק בגידול הילד , אבל תפקידה היה משני בחשיבותו . היא דאגה לצרכיו החומריים של הנער , כפי שמלמד הקטע הבא , הנטול מהוראת אני ( המאה הי"ד לפני 1 : המאיץ בבן לדאוג לאמו הקשישה כמו שהיא דאגה לו בהיותו רך בשנים : הכפל את האוכל אשר נתנה לך אמך שא אותה ( או : תמוך בה ) כפי שהיא נשאה אותך ; היה לה משא כבד עמך והיא לא עזבה אותך . אתה נולדת אחר החודשים שלך היא נשאה בעולך שדיה בפיך שלוש שנים .
|
|