|
|
עמוד:215
כפי שישעיהו ברלין לא נלאה מלומר לנו , החופש והסדר חייבים להתקיים במתח זה עם זה . אף לא אחד מהמצבים אלה יכול להתממש באופן מוחלט ; רק בימות המשיח יוכלו שני הערכים לשגשג במקביל ולבוא לידי ביטוי מלא . לפיכך , בעולמנו שטרם נגאל , עלינו לאמץ מדיניות פוליטית דיאלקטית . מטעמים דתיים , מדיניות זו צריכה לבקש למקסם את צלם אלוקים ועל כן להגביל את חירות הפרט רק כאשר מתן בחירה פרטית יערער את החירות , הכבוד והשוויון של אדם אחר . הרציונל להגבלת החירות אינו יושר רוחני ואף לא אידאל דתי , אלא עניין פונקציונלי וחברתי . בעיקרון , הגבלת החופש האישי וכפיית התנהגות לצורך כל מטרה אידאולוגית או הלכתית שהיא נוטלות מאותה התנהגות את אופייה הרוחני הייחודי , ומכאן שהיא משוללת כל ערך דתי . המשנה מורה לנו כי המגוון האנושי מעיד על גדולת האל : "הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו" ( סנהדרין ד ה . ( כפי שמלמדת המשנה , מצלם אלוקים נובעת ייחודיותו של כל אדם ואדם . השוני בין דעותיהם של בני האדם והתנהגויותיהם השונות צריכים אפוא להתקבל בברכה כערכים דתיים . למרות עתיקותה של המשנה , ההכרה במגוון - ובסובלנות הדרושה כדי שזה ישגשג - היא תובנה דתית מודרנית . לפנים , תרבויות דתיות שיבחו את האחידות , אולם הטענה הנחרצת של המשנה היא כי הפלורליזם האמפירי של המודרניות הוא ערך דתי , משום שהוא משקף את תפארתו של האל , לא כישלון דתי . הזכות והחופש להיות שונה ממחישים את אין סופיותו של הבורא ואת ייחודו המקודש של כל אדם . על כן , מחיית ההבדלים באמצעות כפייה המעודדת אחידות היא חטא רוחני ושקולה למרידה בתוכנית הבריאה האלוקית . זוהי בדיוק הנקודה שהיהדות חייבת לחלוק בה על פילוסופיות אחרות הדוגלות בערכים אובייקטיביים וב"חירות חיובית" סובסטנטיבית . אצל אפלטון , האמת הפילוסופית והסידור הרציונלי של החברה היו מטרות בפני עצמן . אצל מרקס , עבודה יצרנית היתה הערך האנושי העליון . בשל מחויבותם המוחלטת לערכים אלה , כל אמצעי לאופטימיזציה היה מוצדק . במערכות הפוליטיות של ההוגים הללו , בני אדם כפרטים נחשבו למכשירים גרדא למימוש אותן מטרות . ואכן קשה למצוא ולו רמז של שיקולי אינדיבידואליות . 32 הרמב"ם מגדיר צלם אלוקים כ"דעת , " כלומר , כיכולת המשגה ( מורה נכרכים , א , א-ב ; משנה תורה , הלכות יסודי התורה ד , ח . ( אם המחשבה האנושית יכולה לשקף אמת אלוהית , נובע מכך באופן הגיוני שדיכוי סרבנות ממעט את הפוטנציאל לנוכחות אלוהים בעולם ואת האפשרויות לשמיעת קולו . מכיוון שהרמב"ם מניח כי אמתות הטענות התאולוגיות והמטפיזיות ברורה מאליה , אין הוא ממשיך בקו לוגי זה . במודרניות הבתר קאנטיאנית שלנו , נראה כי מסקנה זו היא תוצאה הכרחית של ההנחה כי צלם אלוקים הוא הדעת והשיפוט האנושיים .
|
|