על הזהות היהודית ואפיוניה

עמוד:525

היהודי נתפסת היום כטיעון נון–קונפורמיסטי . אנו עדים לסוג חדש של ציונות , מעין ניאו–ציונות , המתרפקת על האנומליה היהודית , מנסה לעצור את גלגלי ההיסטוריה , ומתיימרת לטעון כאילו החפיפה המלאה בין זהות דתית לזהות לאומית בהוויה היהודית עדיין תקפה כבימים עברו . והעיקר – היא בונה על ניגוד נצח בינה לבין שאר האומות ועל נצח האנטישמיות . אכן , פסאודו–ציונות זו היא עיוותה הגמור של רוחה של הציונות המקורית , משום שהיא בנויה כולה על הנחות הקיום היהודי שקדמו לציונות , ושאותן באה הציונות לשנות מן הקצה אל הקצה . את שורש הנסיגה הזאת אפשר להסביר במשקעיה העמוקים של השואה ובהשפעותיו הקשות של הסכסוך המזרחתיכוני המתמשך , אבל אי אפשר להתעלם ממאמציהם של גורמים בתוך המחנה הציוני לנצל השפעות אלו כדי להתנער מהנחות היסוד של הציונות במשמעותה ההומניסטית . לצד הנסיגה מתפיסותיה המקוריות של הציונות , כפי שנתפרשו בזרמיה העיקריים ובייחוד במה שהיה משותף להם , ניכרת התגברותן של שתי תופעות הרות–סכנה נוספות : פונדמנטליזם דתי–חרדי ומשיחיות לאומנית–דתית , המעוררות דאגה וביקורת לא רק בקרב חלקים רחבים של הציבור החילוני , אלא גם בקרב לא מעטים בציבור הדתי והמסורתי . כזמירה לאילן אין אפשרות לבחון את הגישות השונות אל שאלת הזהות היהודית בלי להתמודד עם שאלת היחס אל התרבות הלאומית . לשאלה זו יש חשיבות כפולה ומכופלת שעה שמתמודדים עם האתגר של עיצוב הייחוד הלאומי , על מרכיביו השונים . המושג " יהדות , " שקנה לו מוניטין בעיקר בעקבות מפעלה של " חוכמת ישראל " במאה ה , 19– שהגדירה את עצמה ( בגרמנית ) " מדעי היהדות , " מעורר התנגדות וביקורת מנימוקים שלא ניתן לזלזל בהם . אלא שהסיכוי לעקור את השימוש הרווח במושג הזה קלוש למדי . עדיף אפוא להיאבק על פרשנותו : " יהדות " היא התרבות של עמנו , מכלול היצירה של היהודים בכל דורותיהם , בכל תפוצותיהם , על כל עדותיהם ועל כל זרמיהם . ואגב , במחקרים שנעשו לאחרונה בארץ התברר כי רוב גדול ( גדול יותר מהרוב המגדיר את עצמו חילוני ) מעדיף להגדיר את היהדות תרבות יותר מאשר להגדירה דת . כל תרבות לאומית ניזונה בהתפתחותה משלושה מקורות : רציפות , התחדשות ופתיחות . רציפות – משום שלא תיתכן כלל תרבות ללא רציפות , ללא העברת היצירה התרבותית , החומרית והרוחנית לסוגיה מדור לדור . התחדשות – משום שתרבות שניטל ממנה כוח ההתחדשות דינה ניוון ואולי אף כליה . פתיחות – אין שום תרבות לאומית , ששמרה על "טוהרתה , " שלא הושפעה מתרבויות אחרות ולא השפיעה על תרבויות אחרות . אפילו בימים של גטו השפיעה התרבות היהודית על סביבותיה והושפעה מיצירתם של עמים אחרים . כיצד ניצב האדם היהודי המודרני , החילוני בהשקפתו , נוכח שלושת ההיבטים האלה של תרבותו הלאומית ? מובן מאליו שהקושי העיקרי נעוץ בהתמודדותו עם היבט הרציפות בתרבותנו . היהודי החילוני ניצב נוכח מכלול עצום של היצירה היהודית לדורותיה , ביודעו כי היצירה הזאת נוצרה , במהלך דורות רבים , רובה הגדול , בידי יהודים יראי שמים ושומרי מצוות , שהחותם של אמונתם ושל אורח חייהם טבוע ביצירתם . כיצד יתמודד היהודי החילוני עם מורשת תרבותית שכזאת ? מהו העיקרון שינחה אותו בתחום הזה ? את עיקרה של התשובה לשאלה הזאת נתן ח"נ ביאליק , שהציע לפעול לכינוס מבחר מקיף מיצירתו של העם היהודי לדורותיו . העיקרון המכונן של המבחר הוא עקרון הברירה , הסלקציה . ביאליק היה מודע לכך כי בעקבות תהליכי המודרניזציה , ההשכלה והחילון אין האדם היהודי בן זמננו מסוגל , בדרך כלל , להכיר כראוי את מקורות תרבותו , והדגיש כי לכל כינוס כזה מתלווה בהכרח גם "גניזה , " של מה שלא ייכלל בו : הגניזה "פורקת מעל לב העם משא כבד של אחריות מוסרית המוטלת עליו , בתור שומר חינם של נכסים מתים , " " וכשהיא מכוונת כנגד הריק והפסול בספרות , יפה היא לזו כזמירה לאילן . " ביאליק אינו נרתע , כמובן , מהשאלה הקשה : " ואם תאמר , מי יכריע בדבר ? מי הוא זה הבורר ובוחר ? – דעת העם וטעמו . " אותו עיקרון מכונן תרבות – עקרון הבחירה והברירה על פי "דעת העם וטעמו" – הוא המכונן בפועל בהתפתחותה של כל תרבות . יש כאן הכרה עמוקה בריבונותו של העם לא רק בהקשר המדיני , אלא גם בהקשר התרבותי , ריבונות של עם וריבונות של הפרטים הכלולים בו , המשתתפים בתהליך הבחירה והברירה . מובן ששיקולים איכותיים ואסתטיים אינם השיקולים היחידים המשפיעים על תהליכי הברירה , ולעתים הם אף רחוקים מלהשפיע . תהליך עיצובה של תרבות הוא מורכב ונפתל , ונגזר ממהותה של חברה , כמערכת אנושית עמוסת סתירות , עשירת גוונים ורווית מאבקים , המטביעים חותמם ביצירות החומר והרוח של בניה . אשר על כן לא ייתכנו בתרבות אנושית כלשהי התקיימותן של אחידות או הרמוניה טוטלית . ריבוי גוונים , שפע סתירות , מתח של ניגודים ומאבקים – אלה הם ממאפייניה הבולטים של תרבות חיה ואותנטית . כל עוד התנהלו חיי העם היהודי בשולי ההיסטוריה , כל עוד היה גדור בד' אמות של הלכה ובחומות של גטו , ניתן היה לצמצם את עקרון הברירה בהתפתחותו התרבותית לאופן מימושה של הפרשנות . פרשנויות שונות , מדרשים שונים –

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא