|
|
עמוד:506
דמוקרטיזציה , בעיקר בגלל הפיתוי של הצטרפות לאיחוד האירופי . הפתרון המצטייר לדורנו אינו יכול להתעלם מהרי הגעש של יצרי הזהות הרוגשים בכל מקום . לכן עליו ליצור מסגרות פוליטיות חדשות , ריאליסטיות , שייתנו ביטוי מוגבל לדחפים אלה בלי למחוק אותם . פירוש הדבר : החלפת מדינת הלאום הקיימת – לא ב"מדינת אזרחים" מופשטת , שעדיין אין בסיס ריאליסטי לקיומה ( והצפויה להתפרק במלחמות דתיות אתניות , ( אלא שינוי אופייה של מדינת הלאום עצמה , קיצוץ ריבונותה , ריסון ההגמוניה שלה , והכנסתה למסגרת פיקוח פדרטיבית , אזורית ועל–לאומית . את הדרך לכך מתווה האיחוד האירופי . האיחוד , שהוקם ללא שפיכות דמים כעין "אימפריה דמוקרטית , " מורכב ממדינות לאום השומרות על הבדלי תרבות , לשון ומסורת פוליטית ומשפטית , ועל עצמאות פעולה ניכרת ; אבל פעולתן נכפפת למערכת של סייגים , תחיקה ושיפוט , העומדת מעל לממשלות הלאומיות . באיחוד נוצרת והולכת מערכת לבקרה דמוקרטית , שעליה יכולים להישען ( ובעתיד יוכלו יותר ) יחידים , קבוצות , אזורים , ובעיקר מיעוטים , החשים קיפוח מצד ממשל הגמוני . בכך מתבטלת הריבונות המוחלטת שהיתה למדינת הלאום הקלאסית ; ובד בבד אמור להיווצר מנגנון לעיקור הפוטנציאל השוביניסטי , הדכאני , שלה . נראה שתהליך זה , ושלוחותיו במקומות אחרים , יקבעו את סדר היום של ההגות הפוליטית והמעשה הפוליטי במאה ה . 21– לכן זה הכיוון הנכון גם לישראל . המדינה היהודית לא תוכל להיות דמוקרטית – ולדעתי , לא תוכל בעתיד להיות כלל – אלא אם תמצא את דרכה לארגון רב–לאומי ועל–מדינתי , כגון האיחוד האירופי , או גרסה או שלוחה ים–תיכונית שלו , שיקנה לישראל עומק אסטרטגי וביטחון פסיכולוגי ; ישחרר אותה מן השוביניזם הלאומי השורר בה היום לרעתה ; ויצמצם מאוד את המתח בין הדמוקרטיה לבין יהודיות המדינה . מק @ מה לכך היא שלום וסיום הכיבוש . שום איחוד רבלאומי לא יקבל את ישראל , ולא ישמש לה מגן בפני אחרים ובפני עצמה , כל עוד היא שולטת בעם זר ומתנחלת בגבולו . כמו כן המשך הכיבוש – והתגובה לטרור ולהתנגדות הפלסטינית – גורמים להפרות קשות של זכויות אדם בידי המדינה היהודית וצבאה , ולהידרדרות המוסר הדמוקרטי ( והמוסר האנושי סתם ) של החברה בישראל ומנהיגיה . רק שלום יכול לרפא את האנומליה שבין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים . המיעוט הערבי–פלסטיני בישראל שייך לעם העומד בעימות אלים עם מדינתו . נוצר דיסוננס , אולי טראגי , בין תביעת הדמוקרטיה לשוויון זכויות לבין התביעה , הדמוקרטית גם היא , שכל האזרחים יראו נאמנות למדינה שממנה נתבעות הזכויות . המיעוט הערבי אינו מסוגל לקיים יחס רגיל שבין מדינה לאזרחיה , והוא מופלה לרעה לפי כל אמת מידה דמוקרטית . אמנם יש לו זכויות פוליטיות , חירות אישית וחופש התארגנות וביטוי , הרבה יותר ממה שקיים בארצות ערב ( השוואה זו רלוונטית כשמדובר לא בעקרונות מופשטים אלא במידת הגשמתם בתנאי ההיסטוריה , ( וכמו כן הוא מקבל תמיכה ממשלתית בלשון ובתרבות הערבית ; ובכל זאת הוא סובל מחסך דמוקרטי עמוק ומחשדנות הדדית . כשיהיה שלום , גרעין הניגוד הזה יתמוסס , ומעמד האזרחים הפלסטיניים בישראל יהיה כשאר מיעוטים לאומיים בעולם המשתנה . בין היתר , תצטרך המדינה להכיר "דה יורה" בזכותם לנהוג בלויאליות כלפי מדינת עמם הפלסטינית , שלא תיחשב לסטייה , אלא דווקא למימוש זהותם הרגשית והסמלית ( בערך כמו הזיקה שמראים יהודים בעולם לישראל . ( בינתיים נדרשת פעולה מתקנת לפיתוח היישוב הערבי , החינוך והגישה הערבית למקצועות יוקרתיים ; והערבים בישראל חייבים להתנזר מפעולות התססה והמרדה , דתית ואחרת , לטובת מי שנתפס כיריב חיצוני למדינה . הביטוי ליהודיות המדינה : הצביון היהודי של ישראל אמור להתבטא – ולהצטמצם – לאלה : מדיניות הגירה מתקנת ליהודים ( עם או בלי חוק שבות ;( תמיכה בתרבות יהודית ; סמלים ולוח חגים יהודי במרחב הציבורי של המדינה ; וגילויי אחריות ליהודים במצוקה בעולם . בכך יש צמצום של המרחב הסמלי והדמוגרפי של המיעוט הערבי–פלסטיני , אבל לא במידה המונעת בהכרח דו–קיום דמוקרטי . בגלל עיגונה ההיסטורי של הדמוקרטיה בעיה כזו קיימת במדינות רבות . צורות שונות של חוק שבות , ותודעת אחריות לבני העם האתני בחו"ל , יש גם בגרמניה , יוון וכמה מדינות במרכז אירופה , והן מתיישבות עם התפיסה הדמוקרטית של האיחוד האירופי . כך גם הרצון לשמור על צביון דמוגרפי ותרבותי מסוים . בסדר העולם הנוכחי הדמוקרטיה אינה דורשת לפתוח את גבולות המדינות לכל דורש ( דבר שיבטל את עצם מושגי האזרחות והמדינה , ( ולכן נותר לכל מדינה לקבוע – על יסוד רצונם של רוב האזרחים – עד כמה היא מעדיפה להיפתח , ואיזה הרכב דמוגרפי היא מעדיפה . עם זאת נכון לצפות ממדינה דמוקרטית למידה של " הכנסת אורחים" פוליטית , בעיקר לנרדפים ולעובדים זרים ותיקים . השימוש בסמלים , חגים ולוח שנה של תרבות הרוב – גם זה דבר מקובל במדינות המערב שיש בהן פסיפס של מיעוטים לאומיים המממשים את זהותם הסמלית במדינה שכנה . מדינה זקוקה לחלוקת זמן אחידה , וסביר שזו תיקבע על ידי תרבות
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|