צה"ל בצומת יחסי הדת והמדינה

עמוד:450

כמצדיקה הפרת חוק , ובמהרה גם למדו להפעיל פוליטיקה של שתדלנות ולחצים , שהביאה כמעט תמיד לכניעת הממשלות ל"עובדות בשטח" וכפו על צה"ל להקצות כוחות לשמירה על ההתנחלויות המפוזרות בלב השטחים ולהעמיק את שליטתו בהם . על רקע זה נוצר שיתוף פעולה הדוק בין המתנחלים לבין הצבא וזרועות אחרות של השלטון . במהלך האינתיפאדה הראשונה ( 1992-1987 ) שימש צה"ל מעין כוח שיטור , שנאבק בזורקי אבנים פלסטיניים , שהיו בהם הרבה נשים וילדים . על רקע זה החריף הוויכוח הפנימי בחברה הישראלית . ההנמקות הדתיות להמשך הכיבוש והצגת כל עימות צבאי כחלק ממאבק גלובלי בין יהודים לבין "גויים , " שכל רצונם הוא להשמיד את ישראל , שוב לא דיברו אל לבם של חילונים רבים שלא ראו עוד את "האחר" ראייה מהותנית וכוללנית . סקרי דעת קהל חוזרים ונשנים שיקפו תמיכה גוברת בנוסחת "שטחים תמורת שלום" ובנכונות לפנות התנחלויות במסגרת של הסדר מדיני . במהלך ההתקוממות העממית של הפלסטינים ניצב הצבא בתווך , נתון להתקפות הן מצד תנועות השלום והשמאל והן מצד המתנחלים והימין . השמאל ביקר את הצבא על שהוא נוקט יד קשה נגד הפלסטינים , ואילו הימין ביקר אותו על ידו הרכה כלפיהם . השמאל טען שהצבא פועל לטובת המתנחלים , ואילו אלה טענו כי הצבא כושל בביצועיו , אינו מדכא את ההתקוממות , והוא חדור בפוליטיזציה עד אשר אפילו העומד בראשו , הרמטכ"ל דן שומרון , הצהיר כי אין פתרון צבאי לאינתיפאדה , אלא מדיני בלבד . האינתיפאדה המחישה בוודאות כי כאשר צבא מתמודד מול התקוממות עממית אותנטית למען שחרור לאומי , והוא מגן למעשה על שטחים שאחזקתם נתונה במחלוקת , הוא חשוף הרבה יותר לסכנה של פוליטיזציה ולהשפעות של גורמים שמחוצה לו . דוגמה לכך : צה"ל הקים יחידות של מתנחלים במילואים במסגרת של הגנה מרחבית בשטחים . היחידות היו הומוגניות מבחינה פוליטית . מאז הקמת מדינת ישראל ופירוק המחתרות והארגונים הצבאיים לא היתה תופעה כזו בארץ . משמ 3 נה עמרם מצנע לאלוף פיקוד המרכז הוא ניסה להחליש את השפעתן של היחידות , לשנות את המבנה שלהן ולהרחיקן ממוקדי העימות עם הפלסטינים . משהחליף אותו האלוף יצחק מרדכי בתפקיד הוא השיב את המצב לקדמותו . נראה שלעמדותיהם הפוליטיות של השניים היתה השפעה על החלטות אלו . מי שניצלו את היחשפותו של צה"ל לפוליטיזציה היו המתנחלים ורבניהם . אלה הבינו כי השגת מטרותיהם מחייבת השפעה מבפנים על הצבא , שהרב צ"י קוק הקנה לו זה מכבר מעמד של קדושה . השירות בצבא החל להיראות בעיני צעירים דתיים לא רק כחובה לאומית , אלא גם כמצווה דתית . קריאתם של הרבנים להצטיין בצבא , להגיע ליחידות קרביות ולעמדות קצונה , זכתה להיענות רבה . הנוער הדתי–הלאומי החל להתבלט בצה"ל , וכדי להקל עליו במשימה זו , החלו מנגנונים שונים לשמש מתווכים בין החברה הדתית–הלאומית לבין הצבא . אלה לא רק ריככו מתח אפשרי בין צבא ובין דתיות , אלא אף שימשו מנוף להשפעה דתית ופוליטית על הצבא ועל חייליו . בין המנגנונים האלה ניתן לציין את ישיבות ההסדר , את המכינות הקדם–צבאיות ואת הפנימייה הצבאית הדתית . אף שקיימים בתוכן הבדלים אידיאולוגיים לא מעטים , הרי מרבית ישיבות ההסדר נמצאות בשטחים . מי שיעיין , למשל , בתחומין ( קובץ הלכתי העוסק בבעיות תורה , חברה ומדינה ) ימצא כתבות הרואות בישיבות הסדר מכשיר רב ערך ל"מלחמת מצווה . " גם המכינות הקדם–צבאיות נבחנות על פי מטרה זו . המכינה הראשונה הוקמה ביישוב עלי שבשומרון בשנת . 1988 מאז הוקמו מכינות כאלה במקומות אחרים , מעצמונה שבחוף עזה ( שפורקה בינתיים ) ועד קשת שברמת הגולן , והן מכשירות צעירים דתיים לקראת גיוסם לצבא . בתוך כך הן גם מציידות אותם ב"נשק רעיוני , " בדרך כלל על פי האמונה הדתיתהלאומית–המשיחית . והפנימייה הצבאית הדתית , המקבילה לפנימייה הצבאית הכללית שעל הכרמל – הרי מנהלה , הרב חיים דרוקמן , קרא כמה פעמים לחיילי צה"ל לסרב לפקודה אם יידרשו לפנות התנחלויות . הפנימייה , שהוא עומד בראשה , נועדה להכשיר "קצינים בכיפה , " מתוך כוונה לערער על ההגמוניה של החילונים בפיקוד הבכיר של צה"ל . בהיותה מוגבלת "לדתיים בלבד" הפנימייה הצבאית הדתית היא ביטוי של התבדלות ושל סקטוריאליות וקשה להטיל ספק בכוונה הפוליטית שהיתה לנגד עיני מקימיה ולמשמעות העשויה להיות לכך שבעתיד יהיה חלק מהקצונה הבכירה של צה"ל מורכב ממתנחלים ומתומכיהם שיש בהם שאינם נוטים להבדיל בין דת למדינה ולמלחמה . וכבר היום , אף שאין להשיג נתונים סטטיסטיים מדויקים לעניין הזה , סביר להניח כי חלקם של בוגרי המוסדות הללו , חובשי "הכיפות הסרוגות" בקרב הקצונה הנמוכה והבינונית , מגיע לכ 35 % – מכלל הקצינים . עקב שינוי היחס לצבא ופעילותם של המנגנונים המוסדיים השונים החלו נערי "הכיפות הסרוגות" להתבלט בצה"ל , ביחידות חיל הרגלים , בסיירות , ואף בקורסים יוקרתיים , כמו טיס וחובלים . שמם יצא לפניהם כחיילים מצטיינים וכלוחמים אמיצים . אך יש הסבורים כי גם הצטיינות זו , לפחות אצל חלקם , היא חלק מתפיסה כוללת הרואה במלחמות ישראל "מלחמות מצווה . " תפיסה זו ספקנית כלפי הדמוקרטיה , סרבנית כלפי פשרות מדיניות הכרוכות בוויתור על שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים , ואין נעדרים ממנה לא פעם גם סממנים גזעניים כלפי הפלסטינים . ספק אם קציני הצבא הבכירים , המתפעלים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא