משפט, אתיקה, דת ורפואה בישראל

עמוד:356

הכנסת ופרשנותם בפסיקת בתי המשפט . הכנסת חוקקה חוקים רבים בעניינים הנוגעים לרפואה ולבריאות : נתיחות לאחר המוות , הפסקות היריון , פונדקאות , זכויות החולה , ביטוח בריאות ממלכתי , ולאחרונה גם בתחומי ההגנה על פרטיות המידע הגנטי ואיסור התערבות גנטית באמצעות שיבוט אדם או שינוי מכוון בתאי רבייה . עניינים אחרים – למשל , ניסויים רפואיים בבני אדם והפריה חוץ–גופית – הוסדרו בחקיקת משנה מכוח סמכות חוקית של שר הבריאות להתקין תקנות שעניינן בריאות הציבור . על פי "חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו , " צריכים חוקי הכנסת לשקף איזון של ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית . ואולם בפרשנות החוק עשויות להתעורר שאלות לא פתורות הכרוכות בהתנגשות בין ערכים מתחרים . דילמה ערכית מגלמת , מעצם טבעה , התנגשות בין ערכים שונים . בהקשר של הרפואה ההתנגשות היא לעתים בין ערכי הדת היהודית לבין ערכי המוסר ההומניסטי העומד ביסוד המשטר הדמוקרטי החילוני . דוגמה לכך היא היחס אל קדושת החיים . במשנה , במסכת סנהדרין , נאמר : "לפיכך נברא אדם יחידי , ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא , וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא . " זהו הנוסח המקורי , אשר אינו מבחין בין אדם לאדם , ואילו הנוסח ש H ווח ור ; וח היום בקרב העם והרבנים בישראל הוא " כל המקיים נפש אחת מישראל " – ללמדנו שהכוונה היא לקדושת חייו של האדם היהודי , בעוד ההכרה בקדושת חייו של ה"גוי" היא מסויגת , מותנית ומוגבלת או אף מוכחשת . כך , למשל , הקביעה ההלכתית שלפיה "פיקוח נפש דוחה שבת" חלה רק על יהודים ואסור לרופא יהודי לטפל בשבת ב"גוי" אלא בהתקיים תנאים מסוימים , כגון שאין אפשרות שהטיפול יינתן על ידי אדם אחר . הסיבה להיתר היא , בין היתר , שאי טיפול יביא לשנאה חמורה כלפי היהודים . כמו כן , על פי השולחן ערוך , אסור ליילד "גויה" בשבת , ויש פוסקים שאינם מתירים זאת אפילו בתנאים שבהם מותר לרופא יהודי להגיש טיפול רפואי לחולה "גוי . " גישה זאת מנוגדת מיסודה לעקרונות ההומניזם , ולא למותר לציין כי ההנחה הרווחת היא שרופאים שומרי מצוות רבים אינם מקיימים הלכות אלה , מקצתם "מפני דרכי שלום" ומקצתם ממניעים מוסריים . החולה הנוטה למות המתח בין הגישה ההלכתית להומניסטית בשאלת קדושת החיים עיכב במשך שנים רבות את ההסדרה–בחוק של הטיפול הרפואי בסוף החיים . אם כי , ראוי להדגיש , כי גם בשיח האתי הלא דתי יש לעתים חילוקי דעות בשאלות שמתעוררות בנוגע לטיפול הרפואי שמקבלים חולים בסוף החיים , נוכח היכולת הטכנולוגית לשמר חיים . מתי לטפל ומתי לא , ועד כמה ? האם יש להאריך כל חיים בכל מחיר ולו ליום אחד ? האם יש להביא בחשבון את איכות החיים והסבל של החולה ? האם מותר לנתק חולה ממכונת הנשמה ? האם מותר להימנע מהזנה מלאכותית ? באיזו מידה יש לכבד את רצונו של החולה לקבל או לא לקבל טיפול ? אם מדובר בחולה בלתי כשיר , האם יש להתחשב ב"צוואה מחיים , " כלומר , בהוראות מקדימות שנתן עוד בהיותו עדיין צלול בדעתו ? בהקשר הזה קיים מתח בין הערך של האוטונומיה – כיבוד בחירתו החופשית של היחיד – לבין הערך של קדושת החיים , שבשמו מבקשים להגביל את זכות הפרט לאוטונומיה . בדמוקרטיות מערביות , שיש להן שיטות משפט דומות לשיטת המשפט הישראלית , גובר הערך של האוטונומיה , ורצונו של החולה הוא שקובע את מהלך הטיפול הרפואי בו בסוף חייו . אבל הגישה בהלכה היהודית היא אחרת . הגם שהיא מכירה בערך של בחירת הפרט , האמונה הדתית היא שחייו ומותו של אדם נתונים בידי האל ולכן אין האדם אדון וריבון על גופו ויש לראות בקדושת החיים ערך עליון . במהלך החקיקה של חוק זכויות החולה , אשר נתקבל בשנת , 1996 עלתה יוזמה לקבוע את זכותו של חולה סופני למות בכבוד על פי עיקרי השקפת עולמו ואמונתו . ואולם סעיף החוק שהוצע לא עבר את הקריאה השנייה והשלישית של החוק בכנסת והושמט מן הנוסח שנתקבל , בשל התנגדותן של סיעות חרדיות . בתחילת שנת , 2000 בעקבות קריאת בית המשפט העליון להבהיר את המותר והאסור בחקיקה , מינה שר הבריאות ועדה ממשלתית ציבורית , בראשותו של הפרופ' אברהם קיים מתח בין הערך של האוטונומיה – כיבוד בחירתו החופשית של החולה הסופני ( בתמונה : גדעון נקש , הישראלי הראשון שעתר לבג"ץ בבקשה שיותר לו לשים קץ לחייו ) – לבין הערך של קדושת החיים . החוק הישראלי אינו מכיר ברצונו של החולה לנתק עצמו מהנשמה מלאכותית , אפילו יבקש זאת בדעה צלולה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא