פמיניזם, לאומיות ושינוי חברתי: מבט על הנשים בישראל

עמוד:242

עשו זאת בשל כישורים בלתי מספיקים או בגלל הצהרת דתיות . בקבוצה זו היה ייצוג יתר למזרחיות , ואילו בקבוצה השנייה , זו של המתגייסות , היה ייצוג יתר לאשכנזיות . כמו כן , במסגרת השירות הצבאי , שלטה , כמו ברוב ארצות המערב , המגמה של הגבלת החיילות לתפקידים נשיים , ונסגרו בפניהן התפקידים הקרביים . בהתאם לכך כ 70 % – מהמתגייסות שירתו בתפקידי פקידות ומנהלה . על כן ניתן לומר שבשני העשורים הראשונים של המדינה , לרוב המתגייסות , לא היה השירות הצבאי חוויה מעצימה , אלא חוויה שאשררה באופן ברור וממוסד את עליונות הגבר על האישה . התחום המשפטי , שהוא תחום המוצג כמקדם את השוויון המגדרי , אף הוא היה בעייתי . לצד החוקים שבאו להשוות את מעמדן של הנשים למעמדם של הגברים בישראל , נחקקו חוקים שקבעו במפורש את כפיפותה של האישה לגבר . ב1953– חוקקה הכנסת את "חוק שיפוט בתי דין רבניים ( נישואין וגירושין , ( התש"ג , " 1953 – שמסר את ענייני הנישואים והגירושים של יהודים בישראל לשיפוטם הבלעדי של בתי דין רבניים אורתודוקסיים . החוק הזה הורחב בהמשך גם לדתות אחרות המוכרות בישראל : הדת המוסלמית , הדת הנוצרית והדת הדרוזית . התהליכים המשפטיים האלה אישרו בפועל את מרותם של הגברים בישראל על נשיהם בהתאם להלכה של הדת שעליה הם משתייכים ( ר' המעמד האישי בישראל במדור זה . ( אחרי הקמת המדינה , שלא כבתקופת היישוב , לא פעלו ארגוני הנשים – מועצת הפועלות , ויצ"ו , נשות המזרחי – לצמצום הפער בין "מיתוס השוויון" לבין המציאות , ולא נשמעה קולה של תנועה פמיניסטית הקוראת תיגר על הסדר החברתיהמגדרי . הסבר חלקי לכך מצוי בעובדה שמשנות ה30– נהפכו ארגוני נשים יותר לארגונים המשרתים את הממסד הגברי . הסבר נוסף נעוץ , קרוב לוודאי , בעובדה שבשנים האלה נעשו ארגוני הנשים למקור הגיוס העיקרי של נשים לתפקידים פוליטיים , ולכן קידומן האישי של מנהיגות הנשים היה תלוי בקונפורמיות שהן ביטאו לקו המפלגתי . וכך אימצו ארגוני הנשים את השיח ההגמוני בחברה ואת המעש המקדם אותו . לא מקרה הוא שלוחמת פמיניסטית כמו שולמית אלוני , שהמאבק להגנת זכויות האזרח ולשוויון מעמדן של הנשים עמד במוקד פעילותה כבר בסוף שנות ה , 60– הגיעה להתנגשות חריפה עם הממסד של מפלגתה , עד שפרשה ממנה . כך , לדוגמה , לא ערערו ארגוני נשים על התפיסה שהעמידה במרכז החברה את "החייל הלוחם" – תפקיד סגור בפני נשים – כגיבור התרבות העליון של הישראליות , וגם לא על "כור ההיתוך" ועל הדיכוטומיה המובנת מאליה , בהקשר הזה , בין " האשכנזיות , המודרניות" לבין "המזרחיות , המסורתיות . " בנוף הפוליטי–ערכי הזה גם לא היה ערעור על הדרתן של הנשים הערביות , אזרחיות מדינת ישראל . הן לא היו חלק מסדר היום של ארגוני הנשים , להוציא מפגשים שנערכו פה ושם בין נשים יהודיות וערביות , בערים מעורבות כמו חיפה , עכו , תל–אביביפו . תחום הפעילות המרכזי של ארגוני הנשים היה אפוא , בתקופה הזאת , "קליטת העלייה . " במסגרת זו יועדה עיקר פעילותם של ארגוני הנשים ל"קליטת המשפחה , " כלומר לקליטת "הגבר המפרנס הראשי , " תוך כדי תמיכה באישה , האם , עקרת הבית , ובילדיה . בשנות ה , 50– לדוגמה , לא נמצאה כל התייחסות לצורך לעודד נשים לצאת לעבודה בדבר הפועלת , עיתונה של "תנועת הפועלות . " המצב הזה החל להשתנות במקצת רק בשנות ה , 60– בעקבות השגשוג הכלכלי שבא עם סוף עידן האבטלה ועם תנופת התיעוש . בתקופה הזאת , לראשונה מאז קום המדינה , התגלה מחסור בידיים עובדות , והמדינה החלה לעודד את כניסת הנשים לשוק העבודה : ב1964– נחקק "חוק השכר השווה לעובד ולעובדת , התשכ"ד , " 1964 – שביטא את המגמה החדשה . ואולם ארגוני הנשים לא היו הגורם המניע את התהליכים האלה . הם גם לא היו הגורם שהוביל בשנות ה70– לגל השני של הפמיניזם בישראל . לאומיות ואזרחות : האתגר של הפמיניזם בישראל , משנות ה70– עד היום בשנות ה70– היה מפנה בחברה הישראלית והסוגיה המגדרית עלתה על סדר היום הלאומי בישראל . עד היום היא סעיף בדיון הציבורי , אם כי בשנות האלפיים , על רקע האינתיפאדה , הצטמצמה מאוד ההתייחסות אליה . למפנה הזה תרמו בין היתר הדי הגל השני של הפמיניזם המערבי , שהגיעו לארץ בשנות ה , 70– לא מעט בזכות עולות מהמערב . שנות ה70– היו גם שנות ראשיתו של ניפוץ המיתוסים , בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים , ובתוך כך הועמד בסימן שאלה "מיתוס השוויון . " באותן שנים החלו גם תהליכי האינדיווידואליזציה בחברה הישראלית והם שהקנו לגיטימציה לנשים לדרוש את זכויותיהן כפרטים ולא רק כאמהות וכרעיות . הוועדה למעמד האישה , שקמה באמצע שנות ה , 70– בראשותה של אורה נמיר , בעקבות החלטת האו"ם להכריז על השנים 1985-1975 "עשור האישה הבינלאומי , " גם היא תרמה תרומה חשובה להגברת המודעות הציבורית לאישוויון המגדרי בישראל . תוך כדי כך היתה עלייה חדה בחלקן של הנשים בשוק העבודה וגם ברמת השכלתן . ב1975– היו פחות מ 32 % – מהנשים שבגיל העבודה בישראל בשוק העבודה . בשנת 2001 כבר הגיע השיעור ל 48 % – בקירוב . שיעור השתתפותן של

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא