על הזהות היהודית ואפיוניה

עמוד:524

תרבותנו ועל כל הוויית חיינו לא רק בימי קיומה , אלא גם מעבר להם , גם לעת נסיגתה ; אבל אין בכוחה לערער את תקפותה של הגדרת הזהות היהודית כהגדרת זהות לאומית . בשלב הזה יש לצפות לשאלת ההתרסה הזאת : ומי יקבע אם פלוני הוא , אכן , חבר בקבוצה הקרויה עם יהודי , ובקיצור – אם הוא בן לעם היהודי ? השאלה עצמה היא שאלה מלאכותית , פיקטיבית . וכי יעלה אי–מי בדעתו להציג שאלה דומה בנוגע לעשרות מיליוני בניהם של העם ההולנדי או העם הספרדי ? ויש לדייק : אין מדובר באזרחותם במדינותיהם הלאומיות , בהולנד או בספרד , אלא בהיותם בנים לעמיהם . המתריסים מתעלמים מנתון סוציולוגי–היסטורי ברור : מדינה היא מסגרת ארגונית , וככל מסגרת ארגונית יש לה תנאי קבלה ( כללי התאזרחות ) ותנאי חברות ( כללי האזרחות . ( כנסייה דתית אף היא בגדר מסגרת ארגונית : יש לה כללי קבלה ( כללי המרת הדת ) וכללי חברות ( חובות המאמין . ( עם , שום עם , איננו ולא יכול להיות מסגרת ארגונית . אשר על כן לשום עם אין כללי קבלה או כללי חברות . הצטרפותם של יחידים או קבוצות לעם מסוים , כמו היפלטותם ממנו , הם תהליכים תרבותייםדמוגרפיים , ממושכים בדרך כלל , הנגרמים על ידי מלחמות , כיבושים , תהליכי הגירה עקב מלחמות או אסונות טבע , הטמעות תרבותיות או התקשרויות אינדיווידואליות . ואין לערב בין הצטרפות לעם , או היטמעות בו , לבין הצטרפות למדינת הלאום או התאזרחות בה . כל עוד התקיימה חפיפה מלאה בין מעגל הזהות הלאומית למעגל הזהות הדתית , לא היה אפשר להיכנס אל מעגל הזהות הלאומית בלי להיכנס בו בזמן אל מעגל הזהות הדתית , אלא שלמעגל הזה היו גם היו כללי הצטרפות ( גיור ) וכללי חברות ( שמירת מצוות , ( כנהוג בכל עדה דתית , שהיא , כאמור , מסגרת ארגונית . ואולם , משעה שבטל תוקפה של החפיפה המלאה בין שני המעגלים האלה , השתנו כללי ההצטרפות אל הכלל היהודי . כעת יש להבחין הבחנה עקרונית בין שלושה סוגים של הצטרפות אל מעגלי החיים היהודיים השונים והזדהות עמם : המבקש להצטרף אל קהל מאמיניה של דת ישראל – יהיה חייב בכל כללי ההצטרפות המחייבים לפי ההלכה או לפי הפירוש המקובל על הזרם הדתי שאליו הוא רוצה להתקשר ; המבקש להצטרף אל מדינת ישראל כאזרח – יהא חייב בכל כללי ההתאזרחות ; המבקש להצטרף אל העם היהודי – יעשה זאת בדרך שתהיה מקובלת עליו ועל סביבתו , או בתהליך של הזדהות והתקשרות מובהקת ברמה אישית–משפחתית , מתוך החלטה לחיות בקרב קהילה יהודית כלשהי בתפוצות , או בעלייה לארץ ובחיים בה כיהודי . אם החברה היהודית הישראלית תרצה לחזור אל בסיסה הציוני , ההומניסטי , הדמוקרטי , החילוני והפלורליסטי , היא לא תוכל להסתפק עוד בהתנגדות לשילוב של "גיור כהלכה" בחוק השבות , אלא יהא עליה לחזור אל בסיסו החילוני המובהק של חוק השבות . אין להבין את מלוא המשמעות של הפולמוס סביב שאלת הזהות היהודית בלי לבחון את האופן שיהודים רואים את מקומם בעולם ואת שאלת הייחוד הלאומי היהודי . התפיסה היהודית המסורתית גורסת , כידוע , כי קו הפרדה בסיסי חוצה את האנושות ומותיר יהודים מצד אחד של הקו ואת כל מי שאינם יהודים , הקרויים "גויים" או "נוכרים , " מעברו האחר . בדימויו של המדרש , שתפס אחיזה בדמיונם של רבים , נחזה קו החלוקה הזה לנהר : היהודים ניצבים על הגדה האחת , ושאר אומות העולם ניצבות על הגדה שמנגד . בבראשית רבה , ספר מדרשים עתיק , דורש ר' יהודה את הביטוי מספר בראשית "אברהם העברי , " ואומר : "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד . " תפיסה מסורתית זו מכירה , כמובן , בקיומן של אומות שונות בעולם , אך זוהי בעיניה חלוקה משנית של ה"גויים" המצויים מן העבר האחר . חומרתה של תפיסה זו נגזרת מהעובדה שהיא נהפכה לעיקר של אמונה , אחד מעיקרי האמונה החשובים ביותר , ותלי–תלים של הלכות נועדו לתרגם עיקר אמונה זה למציאות חיים ממשית . מציאות זו , בסיועם של גורמים אובייקטיביים רבי השפעה , השרישה את התפיסה הזאת עמוקעמוק בתודעה הקולקטיבית היהודית . יהודים האמינו , בדרך כלל , כי למרות הימצאותם בשפל המדרגה של חיי מצוקה , השפלה ורדיפות , הרי לפי "החלוקה האמיתית" של העולם מצויים דווקא הם על אותה גדת נהר שהיא גבוהה מהגדה שמנגד , גדת "העם הנבחר . " אמנם היו פירושים שונים ומנוגדים למושגים האלה , ובהם פירושים נאצלים , שלפיהם עם ישראל נבחר לא לזכויות יתרות , אלא לחובות יתרות , כדברי הנביא עמוס : "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה , על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" ( ג , ב . ( ואולם היו גם פירושים אחרים , אתנוצנטריים , לעתים לאומניים–קיצוניים , שרווחו בקרב העם . הציונות , בעצם הופעתה , היתה קריאת תיגר על התפיסה הזאת . היא באה לבטל את קו ההפרדה הזה , הן במציאות והן בדמיונם של היהודים , מתוך אמונה כי הוא ייעלם בהדרגה גם מדמיונם של ה"גויים . " היא התיימרה לשאת את עמה עלי שכם ולהעבירו מגדה לגדה , לא כדי שייטמע או יתבולל בקרב יושבי הגדה שמנגד , אלא כדי שיקיים בה את ייחודו הלאומי כדרך שעמים אחרים מקיימים את ייחודם הלאומי – שתהיה לו מולדת משלו , ריבונות משלו , שפה משלו , תרבות לאומית משלו . זה היה התוכן העמוק של התביעה הציונית הבסיסית ( שנוסחה , אגב , בשפה אוניברסלית–חילונית ) – "להיות עם חופשי בארצנו ועם שווה זכויות במשפחת העמים . " ובשתי מילים : חופש ושוויון . ההשקפה הזאת בדבר החתירה לנורמליזציה של הקיום

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא