על הזהות היהודית ואפיוניה

עמוד:521

על הזהות היהודית ואפיוניה יאיר צבן יותר מ 40 % – מיהודי העולם חיים , בראשית האלף השלישי לספירה , במדינת ישראל , ורובם נולדו בה . הם אינם מקשה אחת , ואם יתבקשו להגדיר את זהותם היהודית , הם עשויים להשמיע כמעט את כל סולם הגישות הרווחות בקרב היהודים בעולם כולו בשאלת הגדרתה של הזהות הזאת . אבל יש דברים המייחדים את רובם : רובם הגדול חילונים , לא על פי איזו הגדרה אידיאולוגית או ארגונית , כי אם על פי הגדרה קיומית , באורח חייהם . זהותם כיהודים , כישראלים , כיהודים–ישראלים , נתפסת בעיניהם כדבר מובן מאליו , כמציאות שאינה זקוקה להנמקות או לאפיונים נוספים ; וכמו כן אין בזהותם זו של רבים מהם שום מידה של לעומתיות , של תפיסת עצמם כנבדלים מהאחרים , מן הסביבה שהם חיים בה , מן העם–לאום–מדינה שהם חיים בתוכם , והם מגדירים את עצמם על פי הוויה זו . בין היסטוריות לקיומיות מהי אותה זהות יהודית חילונית שרבים מזוהים איתה ולא כולם יודעים לפרשה ? אכן , שאלה סבוכה , וכל אחד ישקיף עליה מנקודת תצפית אישית משלו , שנקבעה לא רק על פי בחירתו האישית , על פי השקפת עולמו , אלא גם כפועל יוצא של סיפור חייו . על רבים , בעיקר בקרב הדור הצעיר , כבד הנטל של הגדרת הזהות היהודית , והם נוטים להמירה בהגדרת זהות ישראלית , כאילו האחת מנוגדת לזולתה . בקרב החילונים גדל גם מספרם של אלה החומקים מהגדרה של הזהות החילונית , מי אל ההגדרה העצמית המסורתית ומי אל מה שנדמה להם נאה יותר , למשל : " חופשי . " הללו מטעינים במונח " חילוני " את מה ששוללי חילוניות דתיים מדביקים לה : לא זו בלבד שהיא היפוכה הגמור של הקד / שה , גרוע מכך – היא שוות ערך לריקנות , לניהיליזם , להעדר כל אמונה וחזון . דבר זה אינו נכון בתכלית . להיות יהודי – משמע : לעמוד בנקודת מפגש של שני קווים , אחד אנכי ואחד אופקי ; הקו האנכי מייצג את הרצף ההיסטורי של דורות חיים יהודיים . על קו הרצף הזה , בקצהו , נמצאים כיום אלה המזהים את עצמם כיהודים ( ולעתים גם אלה שסביבתם מזהה אותם כיהודים . ( הקו האחר , הקו האופקי , מייצג את הרצף הקיומי האקטואלי , הדמוגרפי–התרבותי , של החיים היהודיים בימינו . על קו הרצף הזה מצויים יהודים בניו יורק ובמוסקבה , בבואנוס איירס ובפריז , ביוהנסבורג ובאיסטנבול . על קו הרצף הזה , בנקודה ייחודית מאוד שבו , בישראל , ניצב כיום המספר הרב ביותר של יהודים . לעמוד בנקודת המפגש הזאת של שני הקווים האלה , מפגש של היסטוריות וקיומיות , של כאן–ועכשיו השזורים וקשורים במה שאינו כאן ואינו עכשיו – זו בשבילי המשמעות הבסיסית , הראשונית , של היות יהודי . לא ריק , אלא מליאות מתחדשת ומה משמעותה של החילוניות ? אדם מן היישוב שיישאל מהו אדם חילוני , יגדירו בדרך כלל על דרך השלילה ויציב את המילה לא בראשית תשובתו : לא דתי , לא מאמין , לא שומר מצוות וכיוצא באלה . לפי המטפורה הרווחת , היה פעם כלי סגור ושלם , מלא אמונה , ז F ה כמובן , ויום אחד ננקב בו נקב , האמונה התנדפה והיתה כלא היתה , ומה שנותר באותו כלי , הוואקום , הריק , הוא הוא החילוניות . אלא שתפיסה זו כושלת כבר במבחן האלמנטרי של תיאור ההיסטוריה האירופית בשמונה מאות השנים האחרונות . ואקום לא יכול היה להסיג לאחור , בתנופה הולכת וגוברת , תחילה את השפעתה של הכנסייה הקתולית ולאחר מכן גם את זו של הכנסיות האחרות . הוא לא יכול היה ליצור תרבות של זכויות אדם ושל חירות היחיד . החילוניות היא השקפה ועמדה תרבותית–חברתית . היא אמנם בבחינת אנטיתזה לשיטתו של ממסד דתי הבא לאכוף את אמונותיו , ערכיו והנורמות המחייבות שלו על כלל החברה , אבל בהעמדתה את עצמה כאנטיתזה לכפייה הדתית היא מייצגת לא ריקות , אלא דווקא מליאות מתחדשת של חיי הרוח והחברה . אי אפשר לנתק את תופעת החילוניות מן הרקע ההיסטורי הכללי של התהוותה והתפתחותה : מהמפנה ההומניסטי המהפכני שסימל הרנסאנס , דרך משבר הכנסייה , הרפורמציה , התגליות הגדולות במאות ה17– וה , 18– ועד למהפכה הצרפתית הגדולה . ההתפתחות ההיסטורית הזאת היא שעיצבה את החילוניות לא רק במה שהיא דחתה ושללה , אלא גם ובעיקר במה שהיא קירבה וחייבה . מהבחינה הזאת קשורה החילוניות בקשרי גומלין הדוקים בכמה מושגי יסוד של האדם המודרני : הומניזם , רציונליזם , דמוקרטיה וריבונות ( שמקורה בעם , ולא בישות על–אנושית כלשהי . ( מסע חטוף בשביליה המקוצרים של ההיסטוריה – במסלולי מבט אישי לסיום

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא