|
|
עמוד:517
רעיונית עניינית עם המציאות של קיום בתנאי שניות תרבותית . אף לא אחת מהן איננה מאפשרת קיום הרמוני בצלן של שתי התרבויות . ומכאן הקושי החווייתי . ממתח למאבק בעבר היתה במדינת ישראל רמת הסכמיות פנים–יהודית גבוהה : השואה , הממלכתיות והביטחון היו חומרי יסוד של הדמוקרטיה ההסדרית ששררה בישראל ב30– השנה הראשונות . על רקע זה ניתן להבין כיצד שלוש האסטרטגיות , על אף דלותן העניינית , אפשרו קיום משותף בין הקהילות החלוקות . ואולם תהליכים מגוונים , פנימיים וחיצוניים , פוררו את מערך ההסכמות המסורתיות וישראל נעשתה זה מכבר דמוקרטיה משברית . השיח הציבורי מתמקד כיום בחשיפה מחודדת של המחלוקות התרבותיות ועקב כך מסתמן לחץ מתמשך על כל אחת משלוש האסטרטגיות . אם בעבר , בתנאי קונסנזוס , היה אפשר לשרוד את השניות התרבותית גם ללא פשר קיומי , כיום , בתנאי משבר , נותרות הקבוצות החשובות בחברה היהודית בישראל מעורטלות מתבניות חשיבה רעיוניות שיסייעו להן להתמודד עם המתח הזהותי שבין שתי התרבויות . התוצאה העגומה היא שהכול נדחקים לתחרות כוחנית בשוק הרעיונות . שתי התרבויות ניצבות זו מול זו כבחזית מלחמתית , וכל צד רואה במימוש עמדתו הכרח דטרמיניסטי . אין מדובר רק באינטרסים , אלא גם ברכיבים שמבחינה סובייקטיבית הם מכונני מציאות ונותני פשר . קנאי האמת הליברלית , הדוגלים במדינה דמוקרטית מנוערת מיהדותה , מעוניינים להגיע להכרעה במלחמת התרבות ורואים בכך טקס התבגרות חיוני שעל המדינה לעבור בדרכה אל הנורמליות . לדידם , נוכחות היהדות , ובייחוד הרכיב הדתי שבה ( ובעיני מקצתם , גם הרכיב הלאומי , ( בחיים הציבוריים משחיתה את הפוליטיקה , פוגעת בזכויות האדם , מרדדת את השיח הרציונלי ומסיטה את ישראל מדרך המלך הציונית . לעומתם , קנאי המורשת היהודית בגרסתה הדתית–החרדית , הדוגלים במדינה יהודית נקייה מהשפעות דמוקרטיות "זרות , " רואים במימוש ערכים של התרבות המערבית בישראל משום אובדן זהות לאומית , בגידה בהיסטוריה היהודית וריקון של התחייה הלאומית ממשמעות . כל צד מתבצר באמת תרבותית אחת . מימוש החלום של האחד בא במחיר מציאות מסויטת לאחר . הקושי המעשי הפנייה למשפט קריסת שלוש האסטרטגיות הוותיקות מעמידה את החברה הישראלית במצוקת זהות שיש לה היבטים בין–אישיים . היא צמצמה את מרחב המחיה המשותף הנדרש לרקימתו של דיאלוג בין הקבוצות היהודיות . מכאן קצרה הדרך לשאיפה להשיג הכרעה תרבותית באמצעים משפטיים . הפנייה למשפט מאפשרת לבעלי הפלוגתא להשיג יעד מורכב : ניהול מלחמת תרבות מתוך שמירה על דימוי טהרני . ההליך השיפוטי נדמה כמתאים למשימה משום שהוא מקרין ניקיון מקצועי ואובייקטיביות סטרילית . כך , הציבור החילוני נזקק לעתים קרובות לעזרת בית המשפט בהכרעה במחלוקות רעיוניותתרבותיות . כבתמונת ראי גם הציבור הדתי והחרדי פונה אל משפט ההלכה , שנתפס כדרך אידיאלית לקבלת החלטות , שאיננה מושפעת , לכאורה , מהערכים האישיים של הפוסק . הקושי החווייתי הכרוך בחיים במדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית גורם לניווט השיח שבין התרבויות לשיח שבין שתי מערכות משפטיות : "משפטיזציה" של שוק הרעיונות מכאן , ו"הלכיזציה" שלו מכאן . תרומת המשפט ומגבלותיו עיקר התרומה של המשפטנים ממוקדת במאמץ לקבוע את היחס הראוי שבין "ערכיה של מדינה יהודית" ובין "ערכיה של מדינה דמוקרטית . " הפרשנות הלגיטימית של המונח החוקתי הדו–ראשי אפשר שתתפרש על פני מתחם לגיטימיות נרחב . כל העדפה פרשנית בוררת בין חומרי התשתית הערכית , התרבותית והזהותית של מדינת ישראל . כל הנבטה של משמעות קונקרטית להגדרת המדינה מדינה יהודית ודמוקרטית בוחרת באיזון חברתי מסוים בין הכוחות המתחרים על בכורה בשדה הרעיונות הישראלי . לכן , אף שהסמכות הפרשנית מסורה , כעניין שבעובדה , לרשות השופטת , ברור כי הזירה המשפטית , מקצועית וייצוגית ככל שתהיה , איננה הפורום הנאות לניהול דיון עקרוני – שהוא במהותו אידיאולוגי ופוליטי – בתכנים הערכיים של מדינת ישראל . החברה מפקידה בידי משפטנים מקצועיים את היישום של העדפותיה , לא את בחירתן . בין שיח זכויות לשיח זהות בפועל , התרגום של השניות התרבותית לשניות נורמטיבית יוצר תוצאות מצרפיות קשות . הכרעה שיפוטית מוליכה לבנאליזציה של המחלוקת . יש לה אופי גיליוטיני המחדד את ההכרעה ומעודד שיח של מנצחים ומנוצחים . היא מתנהלת מתוך דרמה של תחרות וגורמת לעתים לדמוניזציה של הזולת בשל עמדותיו . היא מסלימה את חילוקי הדעות ומבצרת את הצדדים מאחורי קווי הגנה המנוסחים בשפה בינארית – זכות שכנגדה חובה , מצווה או עברה . היא מקשה את פיתוחן של אפשרויות חינוכיות ממצעות , מורכבות , תהליכיות וחווייתיות .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|