|
|
עמוד:508
ודאי שאין שום סתירה מהותית בין "יהדות" לבין " דמוקרטיה , " ועקרונות יהודיים אף יכולים לתרום למחשבה הדמוקרטית בכללותה . ראוי גם להדגיש את הנושאים החשובים שמעלים מי שמצדדים בנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית" כשאיפה וכאפשרות . הם מבטאים את השאיפה להבטיח את זכות ההגדרה העצמית של היהודים מכאן , ואת הדמוקרטיה מכאן . אלה הם עקרונות יסוד , שאפשר להזדהות עמם ובוודאי אי אפשר להתעלם מהם . אבל דווקא מי שמחויב לעקרונות האלה נדרש לעמוד על הסתירה הבסיסית שגלומה בעצם הגדרת המדינה "מדינתו של העם היהודי . " הנוסחה "יהודית ודמוקרטית , " גם אם הכוונות שמאחוריה חיוביות , מסייעת לטשטש מתח זה , והדיון המסתמך על חוקות במדינות שונות בעולם כדי להצדיק יסודות של המציאות הישראלית רק מונע את הדיון בהגדרות היסוד ובהשלכותיהן הפרקטיות . הביקורת היא חיונית לצורך כל דיון השואף לשלב קיום יהודי , ואף ס / ב B ני / ת יהודית , בתוך מסגרת דמוקרטית ושוויונית . זוהי הסיבה שבגללה ההגנה על עמדה זו נושאת אופי אפולוגטי , ושהדיון שבא להגן על הנוסחה רחב פי כמה מהדיון הביקורתי המופנה כלפיה . יש בכך כדי להעיד שגם בעיני מגיני הנוסחה " יהודית ודמוקרטית" הדבר איננו מובן מאליו . הגדרה חסרת תוכן אם הכיבוש נמשך ראשית , ראוי לעמוד על כך כי הנחת היסוד של המצדיקים את הצגתה של ישראל כמדינה דמוקרטית היא שהכיבוש של השטחים שנכבשו בשנת 1967 עתיד להסתיים וכי לצד מדינת ישראל , בערך בגבולות "הקו הירוק , " עתידה לקום מדינה פלסטינית . ברור שההגדרה של ישראל מדינה דמוקרטית נשארת חסרת תוכן ממשי כל עוד ישראל ממשיכה לקיים שלטון כיבוש על מיליוני בני אדם חסרי אזרחות וריבונות , תוך כדי שלילת זכויותיהם האזרחיות והלאומיות ומדיניות של נישול , התנחלות והריסת בתים – גם בימים של שקט וגם בימים של מאבק אלים נגד הכיבוש . הנחת היסוד הסמויה של הדיון המנסה להצדיק את השילוב של המושגים "יהודית" ו"דמוקרטית" מתייחסת לישראל בגבולות , ' 67 כאילו הכיבוש וההתנחלות אינם קיימים . עצם ההפרדה בין שני הנושאים יוצרת כך את האשליה שהכיבוש הוא מצב זמני שהסתיים . במצב של כיבוש מתמשך ומעמיק מסייעת הפרדה זו לטשטש היבטים מרכזיים של המציאות הישראלית ברוב שנותיה של המדינה . הדיון אינו עוסק בישראל כפי שהיא ב38– השנים האחרונות , אלא בדימוי של מדינה שהתקיימה במשך 19 שנים , שברובן היו האזרחים הערביים נתונים לממשל צבאי . לכן הדרך היחידה לדבר על "יהודית" ו"דמוקרטית , " כמושגים המשלימים זה את זה , היא במסגרת של חשיבה דולאומית , דהיינו , זו המעמידה חזון של שוויון אבל מתוך הכרה בהבדלים הלאומיים ובזכויות הלאומיות . יש להבהיר ש"חשיבה דו–לאומית" במובנה כאן אינה מובילה בהכרח לקראת מדינה דו–לאומית משותפת , אלא מסמנת את המסגרת ואת העקרונות החיוניים לכל פתרון פוליטי , ולכל דיון השואף לשלב את המושגים יהודי ודמוקרטי . לפיכך היא רלוונטית גם לצורך הדיון על מדינת ישראל בגבולות . ' 67 יש הבדלים חשובים בין שאלת הכיבוש וזכויות הפלסטינים בשטחים , ובין שאלת הגדרתה של מדינת ישראל , וזכויות המיעוט הפלסטיני בתוכה . אבל בסופו של דבר אלה הם שני היבטים של שאלה אחת : שאלת זכויות היהודים ושאלת זכויות הערבים בארץ . בראייה כוללת אי אפשר להפריד את שני ההיבטים הללו , ויש לדון בהם יחד . דו–לאומיות היא המסגרת המכוונת לקראת שילוב בין דמוקרטיה ובין הכרה בזהויות הלאומיות הנפרדות ובזכותן ההדדית להגדרה עצמית . זה לא בא לבטל את עצם הדיון על אופייה של מדינת ישראל , אלא לשים אותו בתוך ההקשר הנדרש . הגדרתה של המדינה "מדינתו של העם היהודי" מעוררת בעיות גם אם מניחים שהכיבוש יסתיים , הפלסטינים יזכו לריבונות מלאה על כל השטחים הנתונים תחת כיבוש או שסופחו בשנת 1967 וההתנחלויות יפורקו . הגדרה זו עצמה ממחישה שאי אפשר להסתכל על מדינת ישראל כעל מדינת לאום במובן המקובל . ההגדרה "מדינתו של העם היהודי" מכילה בתוכה יהודים שהם אזרחים של מדינות אחרות ושייכים לתרבויות לאומיות שונות , בתוך שהיא מרחיקה מתוכה את אזרחיה הערביים , בני הארץ . מדינה המוגדרת כך אינה מדינת לאום ואינה מדינה דמוקרטית . הגדרת המדינה אינה מכירה בלאום ישראלי , כקולקטיב בעל תודעה משותפת , זיכרון משותף , קונפליקטים משותפים , אלא בלאום יהודי מופשט . בעודה שוללת את השייכות מבני הארץ שיש להם זיקה אל תרבותה , היא כוללת בתוכה אנשים שזיקתם למדינה היא בגדר של רעיון , אבל ללא זיקה להוויה הישראלית , על היבטיה השונים . ליסודות המגדירים כך את מושג ה"לאומיות , " המדינה היא משימה מתמדת של הגירה והתיישבות , משימה של ייהוד מתמשך . כך , על פי תפיסתה , נותרת המדינה מכשיר של הלאמה מתמדת : הלאמה של הארץ והלאמה של היהודים . בו בזמן ממחישים היבטים אלה גם את הממד התיאולוגימשיחי העומד בבסיס הגדרת המדינה , הרואה בעצמה ביטוי של גאולה ואת המימוש האולטימטיבי של כיסופי הדורות . מה שמוגדר חילון איננו יצירת זהות נפרדת מהדת , אלא ראיית המיתוס המשיחי כמיתוס לאומי . בהקשר הזה , גם הדיון על
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|