יום הזיכרון לשואה ולגבורה

עמוד:398

הצבא ובמוסדות החינוך ; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן ; תוכניות השידורים ברדיו יביעו את ייחודו של היום , ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו . " רק בשנת 1961 תוקן החוק וקבע שיום הזיכרון יתחיל בכ"ו בניסן בערב ויסתיים בכ"ז בניסן בערב . בעשור הראשון למדינה לא צלחו המאמצים לשוות ליום הזיכרון למרד הגטאות צביון של אבל לאומי וליצור בו אווירה מתאימה ללימוד השואה והפנמת לקחיה . רק אחרי משפט אייכמן ( 1961 ) גברו הקולות שתבעו הפקת לקחים . בעקבות מלחמת יום הכיפורים ( 1973 ) התעצמו בקרב חלקים רחבים של הציבור תחושות של איום קיומי על עתידה של המדינה . על רקע זה העמיקה ההתייחסות לשואה , לסיפוריה וללקחיה , וממילא גם ליום הזיכרון . עם זאת נמתחה , מכיוונים שונים , ביקורת על אותם פוליטיקאים שהרבו לעשות אנלוגיות בין הסכסוך הישראלי–ערבי לעימות שבין העם היהודי לנאצים וניצלו את טראומת השואה כדי להעצים את הפחד מהסביבה הערבית . כמו כן החריפה הביקורת נגד גילויים של פגיעה ברגשות הציבור מצד מי שנהגו לבלות ביום השואה בבתי קפה או בבתי עינוגים אחרים . ב1978– תוקן החוק ונוסף לו סעיף שבו נאמר כי "ביום הזיכרון לא יקוימו עינוגים ציבוריים ובערב יום הזיכרון יהיו גם בתי הקפה סגורים . " ניתן לומר כי הציבור ברובו הגדול למד לכבד את יום הזיכרון . לתכניו של יום הזיכרון הקישור למרד , בשמו הראשון של יום הזיכרון , וההפרדה הברורה בין "שואה" ל"גבורה , " בשמו הנוכחי , מבטאים יסוד ביחסה של החברה הישראלית בשנות ה50– ( יסוד שהיה שליט פחות או יותר עד משפט אייכמן ) כלפי הנרצחים והשורדים : הערצת המעטים שאחזו בנשק המרד , לצד הרחמים , ולעתים – הזלזול המתנשא , כלפי הרבים שהלכו "כצאן לטבח . " הפרדה זו קיבלה ביטוי מוחשי קיצוני בעת הדיונים הראשונים בכנסת על יום הזיכרון ב , 1951– שבהם היו שהציעו לקבוע יום זיכרון למרד הגטאות ואילו את זיכרון קורבנות השואה לקש E ר לתשעה באב . אבל , אף שהשם קבוע בחוק עד היום , התחוללו בחברה הישראלית , בשנים שעברו מאז משפט אייכמן , תמורות עמוקות ביחס הדיכוטומי הזה , והן עשו את מושגי ה"שואה" וה"גבורה" לנחרצים פחות ולמורכבים יותר . תכניו הלאומיים וסמליו המודרניים של היום ( יחד עם היותו קבוע בחוק ) תרמו להתקבלותו על רוב שכבות הציבור היהודי בישראל . בהדרגה עוצבה מתכונתו : ערב יום הזיכרון נפתח בעצרת ממלכתית הנערכת ברחבת גטו ורשה ביד ושם , בהשתתפות הנשיא וראש הממשלה , ומדליקים בה שש מ = ואות לזכר ששת המיליונים . באותו ערב מתקיימת עצרת זיכרון במכון ללימודי השואה " משואה , " בקיבוץ תל–יצחק . למחרת מושמעת בשעות הבוקר צפירת דומייה של שתי דקות ( בדומה לצפירת הזיכרון של יום הזיכרון לחללי צה " ל . ( בתי עינוגים למיניהם אינם נפתחים . בערוצי התקשורת עוסקים בתכני היום . ביישובים רבים עולים לאתרי הנצחה מקומיים ויש שנוהגים להניח למרגלות האנדרטות שישה פרחים . יום הזיכרון ננעל בשתי עצרות המוניות המתקיימות כדרך המסורת בשני קיבוצים : בקיבוץ יד–מרדכי ובקיבוץ לוחמי–הגטאות . מקומם הבולט של הקיבוצים נובע ממאמצי ההנצחה שהם הקדישו לפעולות המגן והמרד שבהן נטלו חלק מרכזי אנשי תנועות הנוער החלוציות . במהלך השנים ניתן ביטוי רב יותר לאירועי השואה במישור שהוא אישי–משפחתי יותר . הדבר בולט בייחוד במוספים המיוחדים בעיתונות ובכתבות המשודרות בתקשורת האלקטרונית . אחד הביטויים למפנה זה הוא טקס "לכל איש יש שם , " המתקיים מאז 1989 ביד ושם ובכנסת במהלך יום השואה עצמו ובו מוקראים שמות של נרצחים . מקור שמו של הטקס בשיר של המשוררת זלדה ( מישקובסקי ) בעל אותו השם . אופן ציונו של יום הזיכרון בכנסת הראשונה התמנתה ועדה מיוחדת להציע יום זיכרון לשואה . רוב העוסקים בדבר ביקשו להדגיש שיום הזיכרון נועד פסלו של נתן רפפורט , "מרד גטו ורשה , " המוצב בקיבוץ יד מרדכי ( הקרוי על שמו של מרדכי אנילביץ , ' מפקד המרד בגטו ורשה . ( עצרת מרכזית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה נערכת מדי שנה בקיבוץ זה

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר