סוכות ושמחת–תורה

עמוד:370

התרבות החז"לית והימי–ביניימית ידעה לעדן את משמעויותיו של החג גם בדרכים אחרות . כך הועמדו שבעים הקורבנות שהוקרבו במרוצת ימי החג , בזמן שבית המקדש היה קיים , כנגד שבעים אומות העולם , והזכרתם הריטואלית העניקה לחג פנים אוניברסליות משהו . הלכות הקמתה של הסוכה והישיבה בה נעשו לעיקר גדול והעתיקו אליה הן את המשפחה והן את מרכזו של החג . גם הידור מצוות החג בנטילתם של ארבעת המינים , שיהיו בעלי צורה נאה וכשרות מעולה , היה לחלק בלתי נפרד מן הפולקלור הדתי של החג , לצד קישוטה והידורה של הסוכה . אל משמעותה המקראית המאוחרת של הסוכה ( זיכרון לנדודי בני ישראל במדבר ) נצטרפו כעת הצעות רבות אחרות , ובהן : יציאה חד–שנתית מן הקבוע אל הארעי ; תזכורת לשוויון ערכם של כל בני האדם ; כמיהה לשלום עלי אדמות ( בבחינת D" ר = E עלינו סוכת שלומך ( " וכמיהה לגאולה אחרונה ( שתקים מעפר את "סוכת דויד הנופלת . ( " גם הנהגת הקריאה בספר קהלת בבית הכנסת הציבה סייג לשמחת חג הסוכות , והוסברה גם בהרהורי חשבון הנפש הסתווית בעונת המעבר . סוכות בזמן החדש / בארי צימרמן בעיני יהודים רבים בתפוצות , שעברו תהליכי חילון במאה ה19– ובמאה ה , 20– היתה הסוכה לסמל בעל המשמעות היחיד של החג הזה , אפילו כאשר לא טרחו בהקמתה , מסיבות מעשיות ( צפיפות הדיור , ( חברתיות ( אי רצון להבליט את יהודיותם ) או אידיאיות ( סירוב לקיים את מצוות ההלכה . ( מנגד היו יהודים , לאו דווקא שומרי מצוות , שהישיבה בסוכה היתה לגביהם אקט , לעתים מופגן , של מתן ביטוי לזהותם היהודית . איור נוגע ללב למציאות זו נמצא בצילומו המפורסם של גרהארד שולם ( גרשום שלום הצעיר , ( היושב בסוכה בברלין כמעשה של מרד בבית אביו המתבולל ושל בניית זהות יהודית משל עצמו . על הפער בין חגיגת סוכות בגולה לבין חגיגתו בארץ מעיד משה גור–ארי , שעלה לארץ ב1925– וסיפר כיצד בשבוע הראשון לבואו לתל–אביב , בסוכות , היה עד ל"חג מתמשך : " " חג הסוכות בחוץ–לארץ ... מה אפשר היה שמה לחגוג ? ... חג ככל החגים , אז יהודים הולכים לבית–הכנסת . פה הכול , הכול חגג . " הוא מתאר כיצד הלך עם חבריו למרכז העיר : "ראינו הפגנה המונית ... של צעירות וצעירים , אוחזים זרוע , יד אחת על המותן והשנייה בכתף . ... כולם שרים , כולם שמחים . ... בשמחת–תורה שמנו את הדגש על השמחה , ולא על התורה . " נילי אריה–ספיר , המביאה עדות זאת בספרה עיצובם של תרבות וחינוך עירוניים , שעניינו בסיפורי טקסים וחגיגות בתלאביב בעשורים הראשונים לקיומה , מדגישה , כי "מוטיב השמחה קיבל מקום דומיננטי ביותר" בחייהם של חלוצי תל–אביב של אותם ימים , "כמאפיין וכמדרבן של תהליך ההגשמה הלאומית , שבו היו מעורבים . " דווקא תנאי החיים הקשים , הגעגועים למשפחה שנותרה בגולה , חוסר הוודאות לגבי העתיד – את כל אלה רצו להטביע בשירה ובריקוד , לעתים עד לאפיסת הכוחות . אברהם אלדמע , מראשוני העלייה השנייה , דמות מרכזית בחיי התרבות של "היישוב , " ביטא זאת כשדיבר על " אידיאולוגיה של שמחה . " אולם , במהלך השנים התברר , כי לשמחה זאת לא היו עוגנים ספציפיים במסגרתו או בתכניו של החג , והיא נבעה כולה מההווי ששרר אותם ימים בחוגים החלוציים בכלל ובתל–אביב , שהצטיירה כעיר הנעורים וההתחדשות . אך עיקר החידוש בעיצובו הארצישראלי של חג הסוכות התפתח בחוגים ההתיישבותיים על יסוד חוויות מתמשכות של עבודה חקלאית וחיים בטבע . צביונו העתיק , החקלאי , של החג היה אבן שואבת למאמצים ליצור חיבור תרבותי בין "מפריחי השממה" המודרניים לקדמוניהם המקראיים , מתוך ויתור על יסוד ה"עלייה לרגל" לירושלים והתמקדות ב"אסיף" כיסוד מארגן של טקסי החג וביטוייו . מוטי זעירא , שחקר בספרו קרועים אנו בין השאר את האופן שבו התמודדה ההתיישבות העובדת בשנות ה20– עם אתגרי החגים המסורתיים , מציין כי "היישוב היחידי , ככל הנראה , שנחוג בו חג הסוכות באופן משמעותי ... היה קיבוץ עיןחרוד . " הוא מביא את תיאורו של החג כפי שהופיע בביטאון הקיבוץ , מבפנים , בשנת : 1924 "על הגורן הוקמה סוכת נוטרים מקושטת בכפות תמרים . ביום האחרון של חג האסיף הייתה החגיגה . ... אחרי הצהריים יצאו הילדים אל הגורן ופתחו בשירה . ... החלק העיקרי החל רק עם הערב . פעמון עין–חרוד צלצל וכולם התאספו ליד בית הילדים . ... התהלוכה עברה בשירה עד שבאה אל המערה שממנה יוצא מעיין עין–חרוד . נכנסו הילדים אל המנהרה והדליקו נרות בכל פינה ... בשירת ' ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה' מולאו הכדים . ... ובעמידה צפופה בתוך המערה ... פיכו להם לאטם ניגונים נשכחים : חלומות מהעבר , חלומות לעתיד , הריקודים נמשכו , נמשכו . " כך הוענקה ל"שמחת בית השואבה" משמעות חדשה , שהלמה את הוויית חייהם והשקפתם של החלוצים . דגם זה ( שניסה לשמור על זיקה למגוון של מנהגי חג עתיקים ) לא הונחל למקומות אחרים , אך צמחה ממנו מסורת עקיבה של ציון החג בתנועות הקיבוציות , בדרך כלל כחג האסיף . טקסי "אסיף" קהילתיים , שנערכו מאז שנות ה30– ביישובים חקלאיים רבים , כללו קטעי מקרא מן הספרות העברית העתיקה , זמרה , נגינה ודברי ספרות חדשה שניסו לקשור בין החג העתיק לתחייתו על אדמת הארץ הנחרשת ונבנית . הדמיון שבין חג

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא